** עדכון 1.5.18 **
את הפוסט הזה כתבתי לפני קצת פחות משנה, ביום שהתברר שהגרגרים בשעון חייו של אלברט הולכים ואוזלים.
אלברט קיבל החלטה לסיים את חייו בתנאים שלו, במועד שהוא בחר בו וכאשר מחשבותיו עוד צלולות והוא יכול להיפרד מיקיריו. היום הוא מסיים את חייו בהליך של המתת חסד, המתאפשר בהולנד, ארצו, "הבחירה שלי באה מהידיעה שהאופציה האחרת קשה יותר מזו של היום" הוא אומר ואני מקבלת את החלטתו בהבנה ובכאב.
מה אומרים ביום שסופו הוא מותו של אהובך? איך מביעים במילים תחושות כבדות ביום שהחיים שידעת עד כה נעלמים ממך? צבע אפור משתלט ותחושות כבדות של לבד. אומרים לי "יש לך חברות וחברים בעולם" ונכון, בורכתי אבל לא יהיה לי את המגדלור שלי. בסופו של היום הזה, יכבה האור במגדלור.
אנא, הקדישו לנו רגע, חשבו על אלברט והדליקו נר לזכרו.
הימים שלאחרי הניתוח היו מנוגדים למציאות שלנו: ימי שמש של חודש יוני עם מפגשי קפה וחברים מחד לעומת התשובות של הבדיקה הפתולוגית. אישור סופי לחששותינו הגרועים ביותר זה אכן הסרטן מהסוג האלים ובניתוח לא הצליחו להסיר את כל הגידול.
נסיעה למפגשי חברים, צעדות לאורך קו המים בתל אביב והגעה לכיכר רבין לשאוף את אויר שבוע הספר. ולמרות שהספרים בעברית והסופרים ישראלים, אלברט ספג בהנאה את החוויה.
ניסינו להמשיך בשיגרת החיים, לרדת לבית קפה השכונתי שלנו, קפה גולי, שהפך לסוג של הסלון המורחב שלנו, קניות בסופר, הליכה למספרה, לבנק בקיצור: שיגרה מבורכת.
בעיה רפואית, קלה אומנם לטיפול, אבל מטרידה. ופתאום אני מודעת לזה שאני ובריאותי מקבלים מקום משני במסך חיי הזוגיות שלנו.
המלצת הרופא על המשך טיפול שישה שבועות הקרנות ובמקביל טיפול כימי בכדורים. הביאה את אלברט להחלטה לחזור להולנד.
במהלך השהות בארץ דאגתי לשלוח להוריו המבוגרים דיווח יומי באמצעות תמונות ווידיאו לתעד את חיינו בזמן אמת.
חשבתי על אמא שלו. על מה עובר על אמא שהבן שלה עובר כזה ניתוח? אלוהים, אני מקווה שלעולם לא אצטרך לדעת את התחושה הזאת.
בפעמים שהיא צילצלה, לא ידעתי לפעמים מה להגיד לה, כי לא היה לי בעצם שום עידכון מרעיש חיובי. בכל זאת ניסיתי לשדר חיובי ואופטימי. להמשיך לצלם אותו בצילומים מחוייכים עם קליפים חמודים ולתת לה תקווה. כשבעצם, בתוכי אני מרגישה ש״הבימה״ הפסידו שחקנית. בעצם איזה ״הבימה״?! ישר לברודוויי !
הפגישה עם הרופא לתוצאות הבדיקה הפתולוגית העכירו אותי נפשית. ושוב החלק הקשה עבורי זהו המשחק השקרי שלי ממולו והעמדת הפנים כשאני בעצם רוצה לבכות ובמקום, אני מחייכת חיוכים שאני בטוחה שהוא יודע שהם מזוייפים.
אנחנו בדרכנו לאמסטרדם היום, אחרי מפגש עם חברות – אחיות ליבי, שבאו להיפרד מאיתנו ובעיקר לחזק אותנו. הרגשתי מבורכת, עטופה, מין סוכריה מתוקה שבאה לעזור לי לבלוע את התרופה המרה שדופקת על דלת חיי.
מנסה להעביר עוד יום, כשאני יודעת שעוד יום היום, משאיר אותי עם פחות יום מחר.
