אמונה מתקשרת לרוב לענייני דת. האמונה משמשת כמגן, מגשר או "מרכך", שמסייע לנו להתנהל ביתר קלות, ולהתמודד ברגעי משבר. אנחנו רוצים להאמין "שהכל יהיה בסדר", שיש איזשהו כוח עליון שמשגיח ומכוון, ודואג שלא ניפגע, ובכלל עדיפה גישה חיובית ואופטימית. אנחנו מעדיפים להניח שטבע האדם טוב, והסיכוי שירמו אותנו או יפגעו בנו קטן…. פעם שמעתי שחכם הוא ראשי תיבות של חצי כוס מלאה, ואימצתי מיד 🙂
מאז ומתמיד אמון היה הבסיס בעיניי לכל התנהלות בין אישית. האמון מייצר מרחב יציב ובטוח לעשיה, להתפתחות ולצמיחה, לשקט פנימי, ויוצר אפקט סינרגטי עם הסובבים. במחקרים רבים שנעשו בארגונים ביקשו מהעובדים לדרג את הפרמטרים החשובים להם במקום העבודה. בניגוד לדיעה הרווחת, פרמטר של שכר אינו מדורג בשלושת המקומות הראשונים. העובדים מייחסים חשיבות רבה יותר לענין שלהם בעשיה, לגישת ההנהלה, למקום שלהם בהתפתחות האישית ועוד. בסביבה מבוססת אמון, אנחנו ממוקדים יותר בעשיה, בהשגת המטרות, בשיתוף הפעולה, בשימור היציבות, ולא מפנים אנרגיות מיותרות ל"רעשים". ה"רעשים" ישנם תמיד, פוליטיקות, אתגרים וכדומה. מטבע הדברים אין מקום שהוא "שמורת טבע", מנותק לחלוטין.
כשהאמון נסדק או נשבר, אנחנו עוברים ממצב של אמונה מוחלטת לחסרי אמונה. אם רגע אחד היינו מוכנים להשקיע מעל ומעבר, לעשות ויתורים אישיים, ולצאת מאזור הנוחות שלנו, המהפך נעשה במהירות. המטרות שאליהן חתרנו מתעממות, והחזון שראינו לנגד עינינו מתפוגג ונעלם.
מה הסיבה שאנחנו בוחרים לתת אמון מחדש ? שמשמעו להאמין שוב לאותו אדם ? התשובה נמצאת כנראה במניע שלנו. האם חשוב לנו לרצות את האדם שאכזב עקב חשיבותו בעינינו ? מחשש שיפגע בנו ? מחשש להתמודד עם שינוי בסביבה שלנו, שידרוש מאמץ הסתגלותי ? ניתן לראות דוגמאות לכך במקרים של אלימות במשפחה. החשש שהגורם האלים ילך "רחוק יותר" ויביא להפרדת האם מהילדים, ולכן ההסתגלות של האם לאלימות מתקבעת כמציאות קיימת שאינה משתנה. סדרי העדיפויות, היחסיים כמובן, הם שעדיף המוכר, גם אם פוגע ולא נוח. בהקשר זה נדרשת עבודה עצמית ותמיכה כדי לשבור את המעגל הזה.
בעבודה אנו נותנים אמון ב"מערכת", מצפים לקבל יחס הוגן ומכבד, שכר ונלוות במועד. בארגונים הגדולים, ה Corporates, סומכים על המובילים, ומשתדלים למלא את תפקידנו על הצד הטוב ביותר. בעולם היזמות, יריעת האמון שנפרשת היא עצומה, והסיכונים גבוהים מאוד. היזמים מאמינים בשותפות שלהם כמייסדים, מאמינים ברעיון, מאמינים בדרך להגשמת הרעיון, פתוחים לכל סיוע שיאפשר להם להביא את הבשורה הבאה לעולם. ליזמים יש אינטרס ברור, וסביבם תעשיה שלמה שהתפתחה, בעלת אינטרסים משלה. יש והאינטרסים נפגשים, ויש שלא. במידה ונפגשים, נוצרים יחסים מבוססי אמון, שבהמשך הדרך יבחנו היטב.
לפני מספר חודשים הייתי בסיטואציה שכיום ניתן לתאר אותה כפרק המשך לסרט "המסכה". אחרי עבודה מאומצת וקשה, נעשה מהלך שבו השתלב אדם חדש. זו היתה עובדה מבחינתי, ושמחתי על כך שלאחר תקופה ארוכה שבה התמודדתי לבד, תהיה צלע נוספת. תואמו ציפיות, האווירה הכללית היתה חיובית, מעורבת, ועל פניו נראה שהפסיפס שנבנה בעבודה סיזיפית, ובתנאים לא פשוטים, יוכל להמשיך ולהמריא. בנקודת זמן מסוימת, שמתי לב שאירועים "חד פעמיים" הופכים להיות עקביים. סתירות רבות בהתנהלות, שבחלקה נעשתה ללא ידיעתי, והעמידה אותי במצבים מביכים, או במצג שעשוי להיראות לא מקצועי. הסיכון עלה בכל יום, והרגשתי שהוא סוגר עלי. מניסיוני הסקתי שהסיכון יצא מהגבולות שבהם ניתן לנהל אותו, ובסופו של יום בהתלבטות בין העשיה וההצלחה לבין הסיכון והחרדה היומיומית, העדפתי ללכת. לא הפריעה לי הדומיננטיות, ואולי אף ההשתלטות ההדרגתית. ההתמסרות שלי, ושבירת האמון, שברו גם את האמונה שלי. זו שאפשרה לי לעבוד סביב השעון, לטפל במיליוני נושאים ולקדם אותם, לעלות על טיסה, לחזור ולעלות על טיסה נוספת ועוד ועוד ועוד. וממקום שהיה מרכז חיים, נוצר קונטרסט למקום שאני מעדיפה להתרחק ממנו. וכמה שיותר רחוק, יותר טוב.
בסיס האמון שנוצר בין האנשים שעשו איתי את הדרך בשנים האחרונות, שהיו מחויבים לי גם בתקופות מורכבות, נשבר מבלי שיהיה צורך במילים. דבק בילתי נראה החזיק את כולם, ובמהירות נעלם וניתק אותם בזה אחר זה מהעשיה. זו הוכחה נוספת לעוצמה שבשיתוף, ברתימה לחזון ולדרך, בגישה המכבדת אחרים, מעצימה וחונכת, מאפשרת ומצמיחה. אפשר להשקות צמח לאורך זמן, וגל חום אחד יסיים הכל.
אמון ואמונה. פשוט ואפשרי.