איך שאנחנו מזועזעים בשבועות האחרונים מהנערים הצעירים שאוחזים בידיהם סכין ומחוררים יהודים למוות ואיך שאנחנו מלאי שאלות וחסרי תשובות כשמדובר בסטודנט או בסטודנטית. איך קשה לנו לתפוש את העובדה שאדם משכיל שכל חייו לפניו, עושה מעשה שכזה. זה כל כך מפתיע אותנו כאילו שלפני עשרים שנה לא עשה דבר דומה סטודנט אחד למשפטים מבר אילן.
בן עשרים וחמש היה יגאל עמיר כשירה שלושה כדוריי הולופויינט בגבו של רבין "לא רציתי שום סיכוי שהוא יישאר פעיל בתור ראש ממשלה" הוא אמר לאחר הרצח, אבל ספק אם ידע מראש שהמעשה שעשה ינחל הצלחה כה גדולה, מעבר למה שקיווה וציפה לו.
אדם בודד, לעיתים זה כל מה שנדרש על מנת לשנות מסלול חיים שלם ולהשפיע על מיליוני אנשים פוליטית, חברתית, כלכלית. אדם אחד! לא משנה מה גילו ולא חשובה רמת השכלתו כל עוד בוערת בו השנאה.
מה יש בהם, בשלום ובאהבה שמעורר פחד גדול כל כך בליבם של אנשים? כה גדול שהם מוכנים להקריב את חייהם. לוותר על השכלה, על משפחה, על חברה על עתיד ובלבד שהדבר לא יתממש? מה יש בהם- במלחמה ובחיים על החרב, שגורם לאנשים להימנע מלמצוא פתרון אמיתי ולהאמין שכוח הזרוע היא הדרך היחידה? מה כל כך מפתה אנשים לנטוש את חייהם ולהצטרף לעולם של רצח והרג וטירוף ולמנהיגים שאמורים להיות אחראיים – ללבות את להבות השנאה אצל אותם פוחדים?
לפני אותו ליל רביעי בנובמבר, בתקופת הסכמי אוסלו, אוטובוסים התפוצצו ברחובות ואנשים נהרגו בפיגועים. זה לא היה משהו חדש אלא עוד מהדבר שהיינו מורגלים בו, ולמרות זאת, הייתה פרנסה, אפילו טובה, זוג צעיר יכול היה לרכוש דירה ומשקיעים זרים הגיעו על מנת להשקיע בארץ. נכון, לא היה פשוט מבחינה ביטחונית באותן שנים אבל מה שרבין וממשלתו סיפקו היה משהו שאי אפשר למשש אותו או לרכוש אותו, זה משהו שכמו נישא באוויר – זו הייתה התקווה.
יש שימעיטו בערכה של אותה תקווה או יאמרו שהיא רק מצג שווא, אבל העובדה היא כי משחר ההיסטוריה מתקיים בה עיסוק בלתי פוסק: "קַוֵּה אֶל ה': חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה אֶל- ה'" נכתב בתהילים (כ"ז, י"ד) ועוד נכתב באיוב " וּבָטַחְתָּ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה" (י"א, י"ח) במיתולוגיה היוונית פַּנדוֹרָה שנוצרה במצוותו של זאוס והוענקה על ידו לאֶפימֵתֶאוּס שחררה אל העולם מתוך כדה את העמל המפרך ואת המחלות והתלאות אך השאירה בתוכו את התקווה למשמרת, לחזק את לב האנשים. חסידי ברסלב חיים על פי האמונה כי "אין ייאוש בעולם" ואילו אצל הנוצרים הייאוש הוא אפילו חטא. וכמובן איך אפשר בלי מילותיו של נפתלי הרץ – "עוד לא אבדה תקוותנו".
האם באמת לא אבדה תקוותנו? עשרים שנה עברו מאז אותה עצרת שלום ונדמה כי משהו אכן אבד בדרך.
"שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם" (זכריה ח', ג') היה מאז ומתמיד משאת נפש היהודים וגם אם לא יושמה אז אותה שיבה, הרי שהייתה טמונה בתוכה תקווה. גם הציונות סיפקה תקווה ואף הקמת מדינה יהודית הייתה תקווה לעידן חדש ובגין ורבין שהבינו שלא די במדינה הקיימת אלא צריך לשאוף ולקוות שיהיה טוב יותר, השכילו לחתום על הסכמי שלום עם מצרים ועם ירדן.
נדמה כי בעשרים השנים האחרונות מאז אותו מוצ"ש שהחל באור גדול והסתיים באסון, התפוגגה התקווה ונעלמה בחסות אותה מפלגה שסיסמאות הבחירות שלה יכלו להיות רמז לכוונותיה, כזה שאולי לא השכלנו להבין אבל נשמעו אז וגם היום ערבות באזני הפוחדים:"לא נתפשר על בטחון ישראל", "הליכוד, מנהיגות חזקה", "נתניהו- כי חייבים לשנות את המצב", "חזק מול החמאס" "הליכוד חזק – ישראל בטוחה", "חזק בביטחון-חזק בכלכלה", "ראש ממשלה חזק – ישראל חזקה".
אז הנה אנחנו עשרים שנה אחרי – כל כך חזקים ובטוחים בארצנו עד שנערים בני שלוש עשרה ושש עשרה, חמושים בסכין, לוקחים לעצמם את החירות לשסף ולנעוץ ולחורר את חייהם של האחרים רק כי הם החליטו שזה המעשה הנכון. עבורם אין כל אופק מלבד מוות וכאוס, בדיוק כמו שלרוצח רבין לא היה אופק מלבד מוות וכאוס, בדיוק כמו שלהנהגה שלנו אין כל אופק וכל אלה פועלים בחסות הפחד מן השלום, לצד ההסתה והשנאה.
והתקווה?
כמו שאמר ניקולו מקיאוולי: "דבר אינו גורם לייאוש כה גדול כמו אי יכולתנו למצוא סיבה כדי לקוות"
* |
בַּיּוֹם שֶׁמִּישֶׁהוּ פּוֹצֵּץ לְלֵנוֹן אֶת הַמּוֹחַ
ג׳וֹן אָמַר שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּאַהֲבָה, שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּשָׁלוֹם.
״אֲנִי מַאֲמִין בַּחֲשִׁיבָה חִיּוּבִית״ הוּא הִצְהִיר
וְאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁלֹּא הֶחְזִיק מֵחֲשִׁיבָה חִיּוּבִית
שָׁלַח אוֹתוֹ לָנוּחַ six feet under.
בַּיּוֹם שֶׁכַּדּוּר הַהוֹלוֹפּוֹיְנְט קָרַע לְרַבִּין אֶת הַלֵב
וְאֶת הַנְּשָׁמָה,
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר לַשָּׁלוֹם.
הוּא עָמַד מִתַּחַת לְשֶׁלֶט ״כֵּן לַשָּׁלוֹם לֹא לָאַלִּימוּת״
וְהָיָה מְרֻצֶּה מֵהִתְקַדְּמוּת הַתַּהֲלִיךְ.
סְטוּדֵנְט אֶחָד לְמִשְׁפָּטִים
שֶׁהֶחְזִיק מֵאַלִּימוּת וְלֹא הֶחְזִיק מֵהַשָּׁלוֹם
רָצַח אוֹתָם יַחַד.
עַד הַיּוֹם לֵנוֹן מְבַקֵּשׁ give peace a chance וּמַסְבִּיר לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים אַהֲבָה.
עַד הַיּוֹם –
רַבִּין שׁוֹתֵק.
