אני זוכרת את היום שסיפרתי לילדים שאני חולה בסרטן.
זוכרת את ההתייעצויות עם הפסיכולוגים והעו"ס, מה אומרים ואיך ובאיזה גיל.
זוכרת שהכנתי דף עם נוסח מוקפד לכל אחד מהם כדי שלא אתבלבל או אשכח איך נכון לומר, כדי שלא אשכח את שורות התסריט של תפקיד חיי, להגן עליהם בכל מחיר. גם כשהתוכן מפחיד וקשה.
פחדתי להתחיל לבכות מולם ולשדר את הפחד שלי והנחתי שאם אצמד לטקסט ואדקלם את המילים, אצליח כמו שחקנית מיומנת, לשלוט בקול ובנימה. הכל היה כל כך טרי והמום אצלי, אבל לא היה זמן לחכות ולעכל. הטיפולים כבר תוכננו להתחיל שבוע וחצי מקבלת האבחנה.
מדהים אותי כמה חי הזכרון הזה אצלי על אף שהוא היה לפני שבעה חודשים. יותם שכוב על הספה בסלון, ואני ישובה לצידו, ליד רגליו, מביטה בו. חלפו שעתיים מאז הנחתתי עליו את המכה והוא פוצח בשיחה:
בקולו המתוק והממיס הוא שואל "אמא, אם יש טיפולים לסוג הזה של הסרטן ואפשר להחלים, למה רק 90 אחוזים מחלימים? למה השאר לא מחלימים?"
אני מביטה בעיניים החכמות הפעורות מולי וממתינות לתשובה בעוד גלגלי המח שלי נעים בקצב שיא לספק תשובה שתהיה הכי צמודה לאמת אך לא מדאיגה עבורו.
"יש גם אנשים זקנים או חולים שיותר קשה לגוף שלהם לעמוד בטיפולים המתישים שנדרשים כדי להחלים מהמחלה" אני אומרת ושוקלת כל מילה
והמחלה הזו מתעתעת ולא תמיד נכנעת, אני מוסיפה לעצמי בלב.
"אני יודע שאת תצליחי ותנצחי" הוא אומר ברצינות ונחרצות כמו התחלפנו בתפקידים לכמה רגעים.
"איך אתה יודע?" אני שואלת בתמיהה מהבטחון שלו ובה בעת בחשש שלא אעמוד בציפיות שלו ואאכזב אותו.
"כי את תעשי כל מה שצריך כדי להחלים. גם אם זה יהיה קשה וכואב, את תעשי ולכן תנצחי" הוא עונה במהירות כמו התבונה הזו נולדה איתו וחיכתה לרגע הזה.
עוד לא ידעתי כמה המשפט הזה שלו ילווה אותי ברגעים הקשים והאפלים, כשהגוף מותש מהסבל ותא זכרון אחד מתעורר בדיוק מהרגע הזה ומזריק את המשפט הזה לורידיי ומחייה את איבריי לקום ולהמשיך, גם כשכואב וקשה. כי הבטחתי לגוזל שאעשה הכל כדי לנצח, שאעשה הכל כדי להישאר איתו בקן וללמד אותו לעוף.
ואתמול, הושבתי אותו לצידי על הספה בסלון, כמו סוגרת מעגל וסיפרתי לו על הפגישה מהבוקר עם רופאת הסרטן שלי, על הפתולוגיה שהתקבלה והעידה שהסרטן חוסל ועל השורה התחתונה המשמחת כל כך שמבחינת הרופאה שלי, אני בריאה.
בחיוך גדול וחיבוק עוטף שקיבלתי ממנו בתגובה, הוספתי תוך שאנחנו מחובקים, תודה על כך שהוא האמין בי מההתחלה, שהוא האמין שאנצח.
אז ניצחנו, יחד.
הופתעתי מהתגובה המאופקת שלו, אולי כמוני הוא חרד לצאת במחולות מתוך חודשי אי הודאות הממושכים שעברנו. ואולי הוא פשוט רק התבגר לי כל כך תחת אילוצי המחלה וההבנה העמוקה שהפגין במהלכה. בייחוד בהשוואה לתגובה של סער, שניתר לעברי בזרועות פרושות וצעקות אושר "לאמא אין יותר סרטן"…"לאמא אין יותר סרטן" ושניה אח"כ שאל :" אז עכשיו אני יכול לקפוץ עליך?"
כך כששניהם מחובקים בי, אחד בכל צד, הסברתי להם שאני עדיין צריכה להחלים מהניתוח, ושכדי לשמור על הבריאות ולמנוע מהסרטן לחזור אני מתוכננת לעבור הקרנות ועוד טיפולים קלים (הניסוח שלנו לעירויים ביולוגיים) שלעיתים יגרמו לי לעייפות או כאבים, אך לא ישנו את העובדה שאני בריאה.
חשוב לי שידעו שאמא כאן כדי להישאר, ועושה כל מה שצריך, גם אם זה קשה או כואב, כדי להמשיך לנצח, כדי לשמור שתמיד ידה תהיה על העליונה.