הרבה יותר קל לזכור דברים כאשר הם חלק מחייך. אתה קם בבוקר עם הידיעה שהלכה למעשה לא היית אמור להיות כאן, שרק במזל או בזכות סבא שלא ויתר והחליט לברוח עם אשתו ושתי בנותיו השלשלת הזו לא ניתקה.
זה סוג של זכרון שנמצא כאן בכל פעם שמישהו מזכיר את גרמניה ופולין, בכל פעם שהמילים נאצי, היטלר, שואה ואחרות נזכרות, בכל פעם שיש מפגש משפחתי מורחב, בכל פעם שאצלם יש מפגש משפחתי וההשוואה בלתי נמנעת, בכל פעם שיש אירוע אנטישמי באמריקה או אירופה או מקום אחר, בכל פעם שמישהו מדבר בצורה גזענית ופוגענית כלפי אדם מדת אחרת, גם נוצרים, גם איסלמים, בכל פעם שאני שואלת את אמא שלי מה שלומה, בכל כך הרבה פעמים, בכמעט כל יום, כל היום.
הזיכרון האישי, המשא הכבד הזה, לימד אותי המון בחיי על פרופורציות, על עוונה וגבורה, על יכולת האדם ורוחו. המשא הזה גם לימד אותי על שפלות האדם ועד כמה כל אחד מאיתנו יכול להתדרדר לחוסר מוסריות, אדישות, יהירות, חוסר ערך לחיי אדם עד כדי רצח.
- במקום לומר "הערבים נוהרים לקלפיות" נחליף ל: "היהודים נוהרים לקלפיות" – עכשיו זה נשמע נורא
- במקום לומר " לא רוצים לגור ליד פגועי נפש" יהפוך ל: "לא רוצים לגור ליד יהודים" – זה באמת איום
- ואפשר גם: "אשתי ממש לא גזענית, אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות" שיהפוך ל "אשתי ממש לא גזענית, אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות היהודיות"
- ויש את: "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" נשנה ל: "היהודים הם סרטן בגוף שלנו" – עכשיו זה נראה רע
ויש כל כך הרבה (הרבה יותר מידי) משפטים כאלה בשנים האחרונות. בכל משפט שבו מופיע האחר כל אחד יכול לשנות את האחר למה שמייצג אותו, אני למשל יהודיה אז משנה ליהודי. כמה קל פתאום לזהות אמירה גזענית.
באותה הדרך ניתן לעשות במחשבה הגזענית המתגנבת פתאום: "אה, בטח, הוא מתנהג ככה כי הוא …" – עצור! יש פה מחשבה גזענית!
אני לא חפה מגזענות, כמו כולם אני תוצר של תרבות, חינוך וניסיון חיים אבל אני נזהרת מהחור השחור הזה בתוך נשמתי, מודעת לו ומפנה אותו בכל פעם שמתעורר בי.
ואולי ננסה ככך ללמוד בלי גזענות ועד שנגיע לימות המשיח כדברי הנביא ג'ון לנון:
Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace.
פוסט זה מוקדש לכל האנשים האהובים שחיים בקרבי למרות שלא ניתנה לי ההזדמנות להכירם. ובהרבה תודה לסבי וסבתי שהצליחו לברוח מ"שם" ולהקים משפחה מתוקה שאני חלק מתוכה.
בתמונה: אימי ודודתי, ברלין מרץ 1939, בחגיגת פורים בגן ילדים יהודי. הילדים הללו לא ידעו לאיזה תופת הם הולכים, חלקם הגדול לעולם לא הגיע לכדי הבנה.
