כל אדם צריך מצרים… לעתים זה מרגיש כאילו והמדבר הוא נצחי, או שיש כמה וכמה מדבריות לחצות, ותמיד לפני הצעד הראשון בכל מדבר, אני מניחה את כף הרגל בחשש, חצי ממנה עם העקב עוד בחוץ, כי אם אניח את כל כף הרגל אצטרך להמשיך לנוע קדימה, וזה משאיר עוד מפלט, להיאחז במוכר והנוח, ב"סיר הבשר" השופע מכל טוב.
המדבר הראשון שחציתי היה כשבחרתי לעזוב את העבודה, את הקריירה המבטיחה, את הפרגון, האהבה, הערכה, אח כמה ההצלחה מסנוורת.
בחרתי בזה, אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרקה, ועדיין כל בוקר, ליוותה אותי תחושה שאני קמה אל ריק, אל חוסר. זו לא רק המשענת הכלכלית שחסרה, זה בעיקר אי-הוודאות, ומה רציתי להשיג מזה, דבר שלא ידעתי לענות לעצמי. ואיפה לעזאזל הערך, המשמעות, החיוניות, שצריכים אותי, שאני חשובה, שאני מישהו, או משהו… בוקר בהיר אחד אני מתעוררת לכלום. הרגשתי אז בפעם הראשונה על בשרי מה זה אומר "יציאת מצרים". הרגע שבו גיליתי מחדש מקורות של ערך בתוכי שלא תלויים בשום גורם חיצוני, שאני שווה בלי כל אלה, פשוט רק בגלל עצמי, זה רגע של חופש.
הנחתי שפה זה נגמר, לא שיערתי שזה משחק אינסופי. כל תהליך נוסף, כל צעד קטן לעבר לא נודע, חושף מדבר חדש, ואין לך שום מושג, מה אורכו ורוחבו וכמה זמן ייקח לחצות אותו. יש רגע קטן אחד בו פשוט מתחילים ללכת.
כמו כל אותן הפעמים לפני שאני לוחצת על כפתור ה"פרסום" ומשחררת פוסט חדש לעולם, הלב שלי הולם בפראות. בשביל מה אני צריכה את החשיפה הזאת, לשם מה לשים בחנות ראווה את מערבולת המחשבות שמתרוצצות אצלי. אבל בשנייה של "אחרי" יש אנחת רווחה גדולה, זהו אני חופשיה. אין לי מה להחביא או להסתיר, הכל בחוץ, ומי שזה יהיה מדויק לו, זה יגיע אליו ויגע בו.
יחד עם התובנה שמה שידעתי לעשות כבר לא נכון לי, הגיע המדבר הנוסף. הבנתי שגם אם הייתי טובה במה שעשיתי, אין זה אומר שזה הדבר היחיד בעולם אותו אני מסוגלת לעשות, שחבויים בפנים עוד יכולות שרוצות לצאת החוצה. כל יום שאלתי את עצמי, מה באמת אני רוצה, והאם אני מסוגלת, אם זה בכלל אפשרי ל"המציא" מתוכי משהו חדש, שונה מכל מה שאי פעם הכרתי. כגודל הספק שהיה לי, כך גודל המדבר, הפעם הוא פשוט לא נגמר.
כל עוגן שמצאתי עזר לי להמשיך בדרך, פעם זה האיש הנכון בזמן הנכון, פעם זה שיר ברדיו, איזה טקסט ואפילו לוגו על גב משאית. העיקר לא להפסיק, כי להיות תקועה באמצע המדבר, הרגיש לי מפחיד יותר מלהמשיך לצעוד בו. אז צעדתי, והרגליים נוסעות אותי בלי לדעת לאן.
והנה זה קרה, הרעיון עליו שקדתי חודשים ארוכים, יצא השבוע לאוויר העולם. השמעתי את הקול שלי, את מה שאני כל כך מאמינה בו, וזו תחושת חירות אמיתית.
ברור כי נכונו לי עוד מדבריות, או שמא זה מדבר אחד גדול, ובו יש מידי פעם נווה-מדבר בו אפשר לעצור ולנוח. אבל הדרך אל החופש רצופה במסע אחד ארוך ומתמשך. וכל פעם, שאני פשוט "אני", הוא רגע מאושר של חופש.
כל אדם צריך מצרים/אמנון ריבק
כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.
כל אדם צריך אימה חשכה גדולה,
ונחמה, והבטחה, והצלה
שידע לשאת עיניו אל השמים.
כל אדם צריך תפילה אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתיים.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.
כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים,
לגאול עצמו מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הסתרים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.
כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים.
וירושלים,
ומסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגליים.
