אני ממתינה בלובי של חברת אמדוקס לבחור לא מוכר מועד ההקמה החדש, כבר שבוע הוא מנסה להיפגש איתי לכמה דקות שרק אקשיב, ועכשיו הוא כבר מאחר ב 10 עוברות דקות והוואטסאפ אינו מראה סימני חיים, ועכשיו אני חושבת שאולי איחור זה חלק מתרבות ארגונית או תקלה מובנית בשבט הגברי.
רק השבוע הגענו קבוצה של 50 איש לאמדוקס כחלק מרכישת קבוצת קומברס.
לא ממש מחוברים למערכות החברה או לאנשיה, עוד לא התמקמנו, עוד לא מכירים, עוד לא מרגישים שייכים וכבר נשלפתי כמועמדת לועד ההקמה.
"טוב , אני בן 45 , שחום , חולצה לבנה , ג'ינס ומבט חצוף"
"מספיק לתיאור כללי ? מגיע עוד דקה״
גם מאחר וגם מתחכם … מעניין אם כולם כאן כאלה. …
תמיד היו לי דעות חזקות ( ודרכים עוד יותר דעתניות להביע אותן..) , אבל מה לי ולוועד פעולה? אני אפילו לא שבוע בחברה, מה כבר לי יש להגיד כאן? מי אני בכלל כאן? למי בכלל יש זמן לזה?
כשלבסוף הוא הגיע השאלה הראשונה שאני שואלת אותו היא:
"למה פנית דווקא אלי?"
הוא סוקר בפני את מהלך הקמת הועד והפוליטיקה הפנימית, מספר לי על החברה ועל העובדים, ועל כל תשובה שלו יש לי עוד 4 שאלות חדשות.
ואז אני מורידה לו את הפצצה ( או כך לתומי חשבתי ..) ואומרת : אני מאוד מאמינה בחברה, אני אדם שבחר שלא להיות בתפקיד ניהולי ולא לשאת בעול הזה, אז מי אני שאתערב? למה בכלל?
אני מאמינה בלב שלם בזכותה הבסיסית של חברה להתנהל ע״פ החלטתה, רצונותיה, צרכיה לייצר רווח לבעלים, ולפעול לפי שיקולים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם – וכן, לפעמים זה אומר פיטורים ( סליחה ״התייעלות״). אז למה לי לחשוב שאני יודעת יותר טוב מהם? מי אני שאגיד להם מה לעשות?״
אני עושה לו מבט זחוח ודי בטוחה שזו אני ששכנעתי אותו ואז הוא עונה לי ״ אנחנו לא נגיד להנהלה מה לעשות – אבל חשוב לנו איך הדבר יעשה״.
חשוב שישמעו את קולנו, חשוב שיזכרו שאותם העובדים שמגשים את ההחלטות הללו הם אנשים ולא סתם עוד שורה בדוח.
חשוב לי גם הייצוג הנשי בועד. אמדוקס מעסיקה מאות נשים, וחשוב שהמאבקים שלנו יכללו גם אספקטים נשיים, זכויות של אמהות, שוויון בשכר ועוד.
אם באמת נדרש לבצע התייעלות בחברה וצמצום תקנים – מדוע לפטר אנשים שתורמים, ונאמנים, ושרוצים להמשיך ולתרום את חלקם ושמביאים ערך לחברה כשאפשר לעודד פרישה מרצון, ולהשיג את אותה התוצאה ( או יותר טובה).
למה להשקיע בגיוס והכשרה של עובד חדש, אם יש עובדים קיימים בעלי הכישורים המתאימים שרוצים להתקדם?
אחרי השיחה הראשונה שלנו אני עדיין לא בטוחה , אבל הוא גרם לי לחשוב – בעצם למה לא? למה שלא נעודד את הדברים האלה בחברה שלנו, ובכל מקום? ואם זה באמת ככה אז איך זה עדיין לא קרה?
אז ביקשתי כמה ימים לחשוב על זה, בטוח פספסתי פה משהו.
עם הזמן פגשתי את שאר חברי הועד, רובם מאוד ותיקים בחברה, מאוד אוהבים אותה ורוצים שנמשיך להצליח יחד, אבל גם באמת צריכים להרגיש, כמו פעם, שהצלחה של החברה זה הצלחה שלהם, שבאמת רוצים להוביל שינויים טובים, לטובת כל העובדים ולטובת החברה.
אם פעם הייתי מהססת על כל המהלך, היום אני שלמה איתו ורואה בו חובה. אני כבר אחת מהם, אני חברת ועד ההקמה.
עדי כהן
