אחרונה , המחקרים בתחום חשוב זה נוטים לעסוק בהשפעת הורמונים על המנגנון היוצר תחושת רעב ועל השפעתם בתהליך בחירת סוג המזון וכמותו. החלטות מעין אלה נעשות בתדירות גבוהה כשאנו צורכים מזון על מנת להשביע את רעבוננו בשגרת היום-יום שלנו.
על-מנת שנוכל להבין כיצד ניתן לדכא את התיאבון, נבחן את אופן פעולת ההורמונים הרלוונטיים, הנקראים: לפטין, גרלין, אינסולין, CCK ו- PYY ( עליהם ארחיב בהמשך)
הסיבות הפיזיולוגיותלתחושת הרעב הןכדלקמן:
ישנה שרשרת ארוכה של גירויים הנשלחת מרקמות השומן וממערכת העיכול אל המוח. בתגובה לגירויים, המוח מפריש חומרים השולטים על כמות האוכל ועל מהירות חילוף החומרים בגוף.
נבאר כעת מספר מושגים הכרחיים הקשורים לתחושות הרעב והשובע הנוצרות אצלנו:
רעב הוא מנגנון פיזיולוגי. אנו מרגישים רעבים עקב התרוקנות הקיבה והתכווצויות שנוצרות בעקבות הריקנות, דבר אשר נובע מירידה בכמות החומרים המזינים הנכנסים אל הקיבה.
תיאבון הוא הרגשה ללא בסיס פיזיולוגי, המתגברת כתגובה לניחוח מגרה, טעם ערב לחיך וראיה של מגוון מאכלים.
תחושת שובע היא שילוב של גורמים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים והתנהגותיים. תחושה זו כוללת הרגשה של רוויה והעדר חשק לאכול.
אני, פיתחתי תכנית שמצליחה ללא טיפול תרופתי (הגורר תופעות לוואי בלתי רצויות בדרך כלל) לשנות את המערך ההורמונלי ולהשיג תחושת שובע. הגישה המדעית שפיתחתי מסייעת להתמודד עם תחושת הרעב ולהוריד את התיאבון בעזרת וויסות הורמונלי.
לכל התגובות הפיזיולוגיות לגירויי המזון השונים יש בסיס התנהגותי. התנהגות של אכילה נכונה היא בראש ובראשונה פירוש נכון של איתותי הגוף. חשוב ללמוד להבדיל בין "רעב הפה" ל"רעב הבטן".
מלבד זאת, קיימים גם מניעים פסיכולוגיים לאכילה. אנו נוטים לאכול יותר מן הרגיל באירועים חברתיים, כשמישהו השקיע בשבילינו, כשהגיע זמן הארוחה, כשדואגים, כשחוגגים, כשבודדים, אל מול הטלוויזיה, ליד הסיר ולאחר פרסומת מגרה. חשוב ללמוד לאכול כשהגוף באמת משדר איתותים של רעב.
נבחן כעת את הפעילות של הורמונים בעלי השפעה על רעב ושובע
