בוקר שני מעולה לכולנו
כינים, קשר משפחתי ומה שביניהם
אני זוכרת איפשהו בתחילת שנות העשרים לחיי כאשר טיילתי בקטמנדו באזור המקדשים בתוך ההמולה הצבעונית של הרחוב, בין המאמינים שהתקבצו בבגדים מסורתיים עם מחרוזות התפילה, ישבו נשים על המדרכות ופלו כינים מראשי ילדיהם. בתוך המרחב הציבורי, בתנועת זום אין, חשתי את הכניסה למרחב האינטימי האישי בו התקיים מגע פיזי ראשוני, מלטף ואוהב בין אימהות לילדיהם. הכינים, כאילו היוו גורם מתווך, אפשרו רגע קט נוסף של חיבור למקום הבטוח, המגונן והשומר לפני היציאה לעצמאות ונפרדות של הילדים מחיק אימהותיהם.
בארץ, לרוב בכל בית אב טיפוסי, בין ארוחת הערב לשעת הסיפור, נדחקת משימת פליית הכינים. זמן האיכות שלנו עם ילדינו מתבזבז על הניסיונות לצמצם נזקים, להקטין את המושבה, שנראה כי קנתה לה אחיזת קבע בראשי ילדינו. הכינים, שהיוו דבק מלכד בין אם לילד שם בקטמנדו, נוטות לדבוק בעיקשות בראשי ילדינו והמפגש המחבק של "שם ואז" מקבל גוונים סיזיפיים ומתישים בהם שני הצדדים תוהים על פשרה של המלאכה כפוית הטובה שהרי ברור לכל כי "מחר יום חדש" הכולל אפשרות להדבקה מחודשת ("סלפי עם חברים/ות", "ס(ש)יעור מוחין").
נכון, כמו אז, גם אצלנו בכיכר העיר, ב- WALL הקבוצתי, כבר אפשר לומר כי ילדינו מוכי כינים ואולי גם אנחנו. החשש מפני נידוי חברתי מתפוגג כאשר הכינה נחמה בוחרת לבקר ללא הבדלי דת, מגדר, גזע ולאום. בתוך מרחב הלגיטימציה החדש נוצרים מרחבי תמרון שונים בהם לפעמים באקט דון קישוטי אנו ממשיכים בטיפולים הקונוונציונליים, לפעמים בוחרים להעלים עין ולדחות את הטיפול ליום המחרת וכך לשמר את שרשרת ההידבקויות, לפעמים אנו בוחרים להבליע חיוך ולפנות בפעם ה"מי יודע כמה" בווטסאפ הכיתתי בבקשה לאחד כוחות כנגד המזיקים ולפעמים אנו מבצעים שיקולי רווח הפסד ובוחרים שלא להזמין או להתארח אצל ילדים המזוהים כ"מיודדים עם הכינים". המחיר החברתי הינו סמוי שכן העדפות החברתיות שעורך ההורה ביחס לילדו, עוברות בעקיפין אל הילד, ומייצרות דינאמיקות חברתיות המעלות מן האוב סטריאוטיפים בעייתיים. בנוסף לכל זאת, אי אפשר לשכוח כי הכינים מהוות מטרד קשה עבור ילדינו. הגירוד פוצע, מפר שלוות נפש, מסיח ומוביל לקשיי ריכוז וקשב בפעילות היומיומית.
אז איך בכל זאת מתמודדים עם הכינים, שברור שהפכו להיות SUPER LICE, מה הלאה? כעת נדרשת חשיבה יצירתית, מחוץ לקופסה, שתאפשר לנו טיפול חדש ויעיל תוך התייחסות ליומיום העמוס במשימות הוריות ולצורך החיוני לשמור על אותו קשר אינטימי ומחבק עם ילדינו, הזכור לי מקטמנדו הרחוקה.
כיום קיימת טכנולוגיה חדשה, של חברת נובוקיד המבוססת על נידוף תרכובת ממקור צמחי, טבעי לחלוטין, ללא חומרי הדברה כימיים. משך הטיפול 10 דקות, זמן בו יכולים ההורה והילד ליהנות מזמן איכות משותף ואינטימי או לשהות בפעילות משחקית מהנה המאפשרת רגיעה מסדר היום הלחוץ.
הכותבת: איילת ימיני – פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. אשת היזם צבי ימיני שפיתח את המכשיר להשמדת כינים "נובוקיד", יחד עם קבוצת מדענים יוצאי מכון ויצמן.
