לראשונה השבוע לבד בבית.
לאחר שדגמנו סטרפטוקוקוס ושנית לשמנמנית. וירוס בטן לפרח המתבגרים והתקף אלרגיה-אסתמה למטאליסט ההורס.
כמובן שביקרתי גם השבוע בחוג שאני לוקחת לאחרונה (התדירות היא לאחרונה, החוג מתמשך כבר שנים) ביקור אחת לשבוע-עשרה ימים במיון איכילוב. לא פחות מעשר שעות, שש תאונות דרכים, שישה עשר קשישים שמזכירים לי בכל פעם את עוצמתו ואכזריותו של הזמן. עובדים זרים, שיכורים ונרקומנים, סלבריטי אחד עם משקפי שמש. ואמא שלי. תמיד במירעה. תמיד סובלת מתלוננת. כשמשחררים מתלוננת כשמאשפזים מתלוננת. והעיקר, אני לא מספיק. קשובה, יעילה, מלאת חמלה סבלנות אמפאתית.
אני מגלה עם כל יום שעובר בחיי החדשים פינות חדשות, זויות להסתכל אני תעצומות שלא שערתי. בעיקר של הבנה וסבלנות.
אני מרגישה שאני כמו נוסעת במעגלים בכיכר. כיכר האשמה.לפעמים אני מצליחה להחלץ ממנה, נוסעת אל דרך חדשה. וקורים בה דברים.
אני אשמה כי רציתי להיות מאושרת. כי האמנתי שיכול להיות לי יותר טוב. כי יש דברים שלא יקרו ככה. כי זה לא מתאים יותר. אני אשמה כי אמרתי את האמת. כי פתחתי, כי הייתי אמיצה. אני אשמה כי אני לא מפסיקה לרצות. לא מפסיקה לזוז. אני אשמה כי אני חולמת. כי אני לא מסוגלת לייצר טבלאות, וסקאלות ולשים במדויק את היומיום בתוכם.
אני אשמה כי הייתי אני.
סיבוב
אני אשמה כי העזתי להסתכל פנימה ביושר ולראות את איפה שקמל ולחמול את עצמי. ולהאמין שיש לי עוד סיכוי. שאני לא הוזה או סתם מתפנקת. שמותר גם לנשים כמוני לרצות שיאהבו אותן ככה, בדיוק כמו שהן מבקשות.
סיבוב
אני אשמה כי לכאורה ויתרתי על כל מה שמישהי יכולה לבקש. כי לכאורה אני החלטתי ופעלתי. אבל רק לכאורה. כי אני אשמה גם בנראות. בעשייה ששומעים ורואים ומרגישים אותה. אני אשמה בנוכחות חיה ומתמדת כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. וכך תמיד נראה שאני. אני פעלתי או החלטתי או עזבתי לאנחות.
סיבוב
אני אשמה שטוב לי. שפורח לי שדה שלם של אפונה ריחנית ודגניות תכולות וכובע נזיר וכלניות בנשמה. כי האמנתי שככה יכול להיות. אני אשמה שאני פותחת עיניים בבוקר ובא לי לחיות.ממש. ממש בא לי לחיות.
סיבוב
אני אשמה כי לא מת לי בפנים יותר. כי עכשיו מה שהיה שמועה רחוקה הוא מציאות. אני יודעת שלא חלמתי, שככה יכול להיות.
אני אשמה כי אין לי את כוחות העל, ואפילו לא את הרצון, לסובב את העולם לאחור, כאילו הייתי כריסטופר ריב הצעיר, ולעשות UNDO להכל. לקלף בעדינות את מעטפת הכאב והפגיעה שהתלבשה על ילדי. מחמלי נפשי. הכן הוודאי והמוחלט בחיי.
סיבוב
אני אשמה כי אני עשיתי להם שיכאב. ואני לא מסכימה לוותר. אני אשמה כי לכאורה לא הייתי חייבת. כי הרסתי הכל. כי עירערתי את עולמם, טלטלתי שיקשקתי ועוד אני רוצה לחיות. וזה מנוגד לכל ההגיון שאני מכירה. לכל ההבטחות שאימהות מבטיחות.
סיבוב
אני אשמה כי אני לא מספיק בת. כי היא סובלת כל כך. והיא כל כך בודדה. והמחלות אוכלות אותה. והדיכאון מכרסם לה חורים בנשמה. כי כואב לה כל הגוף והיא בקושי זזה. ואני אשמה לה. שיש לי עוד חוצפה לחיות. דווקא עכשיו.
כבר יש לי סחרחורת. ואני ממש לא מחבבת כיכרות. האופנה הזאת מוזרה בעיני. אבל האנרציה חזקה והלופ, לופ.
ולרגע מתאפשרת יציאה. ואני מנקה את הבית, מבשלת.
אני שמה פרחים באגרטל.
והמטאליסט מחבק אותי חזק. ובעיניים שלו, של הילד שאף פעם לא הלך בתלם אני מזהה הבנה ואפילו חמלה לרגע.
וזה שבא אחריו בתור שר לי, את השיר שהיום עבדו עליו בחזרה, והקול בדולח. כמו טיפות נחמה.
ואישה אחת עם משרד מהמם מסכימה לראות אותי. והיא מסתכלת ממש. והיא מאמינה שאני יכולה וממציאה לי עבודה מהחלומות. והיא מתכוונת לזה. בחיי.
ואחרת מבקשת כריכה לספר הביכורים שלה. ואחרת עבודה שטרם עשיתי.
ויש אחת. קרן שמש .שנוגעת באצבעות של קסם. וכל נגיעה מחליקה לי את קמטי העצב. היא אוספת את דמעות הכאב הצורבות ומתפילה אותן ובהן משקה את שדה הבר הצבעוני שגדל לי בבפנים. וכשאני מחייכת היא מקרינה את החיוכים על מסך עצום והם חוזרים אלי חזרה ונצרבים קעקועי אמונה.
והבוקר, אחרי שעתיים של שיחה שורטת עם הבכורה ודמעות גדולות מעיניי הטורקיז. קרובות על הספה ורחוקות אלפי קילומטרים. הבוקר הצלחתי לגרום לה לחייך אלי. לרגע, לשבריר של שניה.
ולרגע. לרגע אפשר לעצור. בכיכר האשמות. לרגע אפשר להשהות. לאסוף כוחות.