כיורים* 001 – כוורת בפארק

\\

.
כוורת בפארק. עוד סופרלטיבים משומשים? כן, כי מגיע וכי זה מה שיש, אבל גם עוד משהו.
אכן היה מופלא. היה נהדר. והיה מרגש כל כך. נוסטלגיה, כמובן, אבל גם הווה מאד חזק, שהשאיר אותי עצוב. תערובת של חיוכים מאוזן לאוזן, קצב שלא מאפשר לך לא לזוז ולקפוץ, אנרגיה של המון מאושר, וגם משהו סמיך יותר, מלנכולי.
קלוזאפים של זיקנה באדיבות מסכי הוידאו, כי אין מה לעשות – זקנים החבר'ה, וזיקנה היא עניין יחסי. בוודאי זקנים ביחס לילדים שהם היו פעם, כפי שהם ניבטים מהתמונה על החולצה שיהלי, בני בן הארבע וחצי, לובש. הלוואי על כולנו היכולת המקבילה ליכולת להופיע כך על במה כשנהיה בגילם, אבל לא ניתן להתעלם מהשיער הלבן והדליל, הסנטרים הכפולים, הקמטים, האצבעות הגרומות והרעד בידיו המפליאות לנגן של קלפטר.
ואם אחרים מזדקנים, סימן שגם אני, ולכן השתדלתי להתנחם בכוח וביכולת שלי לשאת את בני הקטן על הגב (במנשא) או על הכתפיים לאורך המופע כולו, ועוד לזוז מצד לצד ולקפוץ למעלה-למטה תוך כדי. ליהלי זו כבר ההופעה השניה של החבורה. את הראשונה ראה בבריכת הסולטן. את כל השירים הוא שר בקולי קולות, מילה במילה, מתופף לי על הגב. וכשהוא שר את גוליית דמעות מילאו אצלי את רוב החלל שבין העיניים למשקפיים. לא ממש הבנתי למה.
זכרונות. הזכרונות שיהיו ליהלי מההופעה הזו עוד שנים מהיום, והזכרונות שלי מגיל 11, בחצר בית הספר, שר (ומן הסתם לא מבין) "עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה…" זכרונות הם תמיד בגדר מה שהיה ולא יהיה עוד. מה שהיה ואיננו.
תם ונשלם. איחודים של כוורת לא יהיו עוד. תישאר המוזיקה, ישארו המילים, ויהיו, כמובן, התמונות, ההקלטות, האלבומים, הדיסקים. הם נפרדו וירדו בפעם האחרונה אל מאחורי הקלעים. לא הצלחתי לתאר את סערת הרגשות שסדרת המופעים הזו, על המשמעויות הרבות שבה, הותירה בהם, אבל ידעתי שהיא קיימת. ופרידה גם עבורנו, ממשהו שהיה פעם וכל עוד הוא לא נסגר סופית אולי עוד החזקנו בשמץ תקווה שקצת מממנו עוד ישנו, עוד קיים. אולי התמימות של אז, האופטימיות, השמחה, הפשטות ובעיקר הפוטנציאל של אז לכך שיהיה אפילו עוד הרבה יותר שמח וטוב ונהדר.
וגם כאן – אם אחרים נפרדים, סימן שגם אני נפרד. ממשהו.
\\
* [כיורים – סדרת צילומים של כיור המטבח במצבי צבירה שונים והטקסטים המלווים אותם]
. לכיור 002