פעם היתה לו בעלות על הפוזיציה הזו. הוא זרח על אופק הוליווד – שקידשה את הנונשלאנטיות הג'יימס בונדית שחילחלה לכל חלקה טובה – בדמות בשורה מרעננת ושונה.
וודי אלן נכנס לליבנו דווקא בזכות הנוירוטיות חסרת החן אותה הדגים והגזים בסרטיו. התפקידים שתפר לעצמו ולשאר הגיבורים והגיבורות היו תפקידים של אנדר דוג ולוזר. וודי אלן גרף הזדהות מצד כולם. יפי הבלורית והתואר גילו, דרכו, שמותר להיות פגום ואפילו מומלץ להחצין חלק מהפגמים האלה כדי להיכלל בקהילית בני האדם האמיתיים.
מחקרים רבים של פסיכולוגיה חברתית גילו שהאהדה למנהיגים שניראו מורמים מעם נסקה כאשר אלה שגו או טעו טעות אנושית. המפלה שנחל ג'ון קנדי במפרץ החזירים היה בדיוק מה שחסר לתדמיתו הציבורית, שסבלה מפלקטיות – יתר בזכות היותו צעיר וחתיך ומוכשר ומהוקצה ונשוי ליפה בנשים.
תמיד היה ברור שכל סלב נע על ציר שבקצהו האחד 'כוכבות' ובקצהו האחר 'אנושיות', וכי שני הקצוות מצויים בקונפליקט מסוים, וגם כי ברור שתפקידם בחברה הוא להיות גדולים מהחיים ולייצר פנטזיה.
לאחרונה, אולי לצד מהפיכת הבריאותיות ומהפיכת הידידותיות לסביבה ומהפיכת הקיימות – כל סלב חייב לאמץ לעצמו באופן דחוף, מגבלה, ולהחצין אותה. הסלב המושלם הפך, במהלך השנים האחרונות, להיות out בעוד שהמוגבל הוא המושלם החדש.
האופנה להיות מוגבל ורעוע תהפוך, כנראה, תאוצה בשנים הקרובות ותהפוך את הוליווד על ראשה. אנחנו כבר לא רק מחפשים מודלים מושלמים. אנחנו מחפשים מודלים שהתמודדות באופן מושלם עם פגמים…
בימנו אלה, הכי IN לטפח מחלה או פרט פאתולוגי נפשי או חברתי בקוריקולום ויטה. ככל שאתה או את מצליחים יותר – הדחיפות לחשוף סדק משמעותי הולכת וגוברת. במלים אחרות – כל מפורסתם צריך "כשל מחמד" כדי להישאר רלוונטי.
הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן אנג'לינה ג'ולי שהפכה בין לילה מביץ' שרוצה הכל, לקדושה מעונה על גבול אלה יוונית שצריך להשתטח בפניה אפיים ארצה ולהעלות לה מנחה. לצד העובדה שאקט כריתת השדיים היה קריטי מבחינה בריאותית. ולצד העובדה שהבחירה לפרסם את המהלך כמכתב פתוח לכל נשות תבל (my medical choice)
היה אקט הכרחי מבחינה מוסרית של בעלת הציצי המפורסמים בתבל אל קהל המעריצות והמעריצים – מעבר לכל זאת – יש משהו תקופתי שמעניק לכך גם נקודות בשדרת הכוכבים…
דוגמא פחות אוניברסאלית אבל בכל זאת עדכנית הינה הראיון החושפני של איל גולן בגין התקפי החרדה שלו. איל גולן הוא סיפור הצלחה ישראלי לא רק בזכות קהל האוהדים את שירתו ואישיותו הבימתית. איל גולן עשה כברת דרך משולי הזמר המזרחי אל מרכז המיינסטרים. אך כאמור – כיום זה כבר לא מספיק לעבור מהשולים למרכז אלא להחצין התמודדות עם חולשה כלשהי – חולשת המחמד. במקרה של גולן מדובר בהתקפי חרדה איומים שהיו תופסים אותו באמצע הרחוב ( הקניון, כמובן, כאשר מדובר באיל גולן) ואפילו באמצע נהיגה או הופעה. למה זה חשוב? כדי לשרוט את התמדית של המאצ'ו המושלם ובכך, להשיג את השלמות החדשה – הסלב שהתמודד עם פגם.
כיום, אם לא היתה לך התמוטטות עצבים, אם לא נגמלת גמילה הרואית מסמים, ואם אינך נושא צלקת ממחלה או פציעה או התעללות מוקדמת – כנראה שהלכת כברת דרך קצרה מדי כדי להגיע לאן שהגעת.
אחד ממקורותי שממחיזים את הגישה הזו הוא המערכון האלמותי של מונטי פייטון בו הם משחקים ארבעה מיליונרים ש"עשו את זה". אולם לא די להם בהישגהם. הם מתחרים מי מהם התחיל בנקודת נחיתות יותר מאתגרת. וכך, כאשר האחד אומר "כולנו גרנו בחדר אחד בילדותנו", אזי האחר ממהר לחתוך אותו ולומר "חדר? למי היה חדר? גרנו בתוך קופסת נעליים" וכך הלאה- עד שהם מגיעים לאבסורדים כמו למשל "בכלל לא היה לנו איפה לגור והיו מרביצים לנו על הבוקר וחותכים אותנו לחתיכות קטנות".
[youtube Xe1a1wHxTyo]
אז כיום התחרות בין הסלבס די דומה. חשוב שתהיה פגוע ורצוי שגם פגום, וחשוב שתעשה לכך פומבי בטיימינג הכי רלוונטי.
למשל, הביוגראפיה של סטיב ג'ובס מדגישה את חוסר התנאים וחוסר הסיכויים שלו לנסוק. הכשלון בלימודי האוניברסיטה והשיטוט חסר המגמה והכיוון בין קורסים לא קשורים (כגון קורס הקאליגראפיה) – כל זה נועד למתוח אחורה את הגומי של הרוגטקה במטרה לשחרר את האבן בול במרכז המטרה, כאשר המטרה היא לספר איזו דרך ארוכה ופתלתלה עשה האיש בטרם דרך כוכבו והפך אותו לאל. ההרצאה שלו connecting the dots שנשא בסטאנפורד לא הרבה לפני שהלך לעולמו מדברת על "הצדקה לאחור" של סיפור חיינו.
המסקנה ברורה: כל הצלחה מסופרת לאור האתגרים שהעמידו אותה בספק. אנחנו לא אוהבים לספר סיפור שבו הכל עבר חלק אלא לספר סיפור שיש בו המון "למרות" ו"כנגד כל הסיכויים". אנחנו אוהבים לספר מה ומי ניסו לעצור אותנו ואנחנו אוהבים למחזר את זה בדמות דברים שמאתגרים אותנו ממש עכשיו בזה הרגע, כדי להזכיר לעולם כמה לא טריוויאלי לנו לשמור על מעמדנו ככוכב ועד כמה זכינו בה שלא מן ההפקר.
לסיכום:
אני הראשונה שעשתה share למכתב של אנג'לינה ג'ולי ואני מעריכה את הצעד שלה לבצע את הניתוח ולפרסם אותו קבל עם ועדה. אבל אני לא יכולה שלא לזהות מגמה שיש בצידה רווח אסטרטגי. בפרסום המכתב יש רווח כפול. מצד אחד קיימת פעולה פילנטרופית והקרבה אמיתית של אנג'לינה כדמות מושלמת ללא רבב. מצד שני נולדת פה אנג'לינה חדשה שהיא עוד יותר מושלמת כי היא אדון לגורלה, לגורל גופה, לגורל תדמיתה וכן – היא מאפסת מחדש את מד המרחק שהיא עושה מעמדת נחיתות לעמדת המלכה. כי הרבה זמן לא שמענו על אביה שנטש אותה ועל אימה שהלכה לעולמה בטרם עת ולכן אולי הגיעה העת לרענן את המוטיב.
