מכירים את אלה שגרים בעכו, נתניה או אשקלון ואומרים שים זה החיים שלהם וזה הדבר שהם הכי אוהבים? או את הירושלמים שבשבילם עיר הקודש היא מקום חד פעמי ואין בלתו ושום דבר לא ישווה לו? אז זהו, שאני לא ירושלמי וגם גדלתי בעיר חסרת ים אבל בשבילי כנראה, בתור דרומי גאה, המדבר, זה המקום. תמיד היתה לי בלב פינה חמה אליו. בשנתיים האחרונות זה ממש התעצם. אני מתמגנט אל המדבר, הוא מסתורי, הוא שקט, הוא קיצוני, הוא …. טוב הבנתם כבר.
אז זה התחיל בשיחה מקרית אצל חברים בגינה החדשה והנוצצת שלהם בשיא הקיץ. יושבים, בירה מדברים והבן אדם אומר לי תשמע אחי אתה חייב לנקות ת'ראש, סע לחו"ל, סע לאיזה חוף! סע לסיני! סע! נראה לך? אני יכול לנסוע? לא יודע מה יהיה איתי עוד, שום דבר עוד לא סגור. לא יודע אם יכול בינתיים. אבל זרקת רעיון.
ואז אני נזכר בכל המדבריות שראיתי, מדבר אטקמה בצפון צ'ילה, מדבר המלח העצום באויוני, בוליביה, מדבר נבאדה המשתקף מהמטוס בדרך לסן-דייגו,
וככה, עם הדבר הזה בראש, מנקר, ולאחר שכבר נמאס מהשבתות הריקניות האלה, יושב וטוחן סדרות טלוויזיה כמו איזה בטטה, אז התקשרתי בשישי בבוקר לחאן בארותיים, שם, על גבול מצרים, ליד ניצנה. תוך רבע שעה, תרמיל מוכן, עובר אצל אמא ואבא להגיד שלום וירדתי למדבר.
נוסע ונוסע, בדרכים אותן אני כבר מכיר משירותי הצבאי, נוסטלגיה. נו? בלי שיר אי אפשר, אז רק שיר אחד עולה לי בראש … קבלו: "Desert road from Vegas to nowhere"
[youtube 2w6xoiCJ_5w nolink]
אוגוסט, חום אימים, אבל מה? נעים דווקא, רוח קלילה, שוכב על ערסל, רגל על רגל עם איזה ספר שהמליצו לי עליו בחום, שתיים דובים, מאיר שלו. רצה הגורל וגם הספר מדבר על אירועים משמעותיים שקרו במדבר.
איזה מקום מטריף. הכי קרוב לסיני. אני ועוד כמה נשמות תועות. איזה זוג קיבוצניקים בחודש מתקדם, אבא עם ילדה בת 4 שנסעו לחגוג לה יומולדת (ועל הדרך נתנו לאמא לנוח בסופשבוע), ואיזה עובדת צרפתיה שהחליטה שזה מה שהיא עושה בחיים עכשיו … בין השאר משגיחה על איזה ילד בדואי שאיכשהו נקרה לסביבה. ואני, מה? לא נשמה תועה? ברור שכן. מרגיש שייך בים החול.
יום אחרי זה, נוסע לעזוז, עתיקות ניצנה וכאלה. כל היופי הזה. מסנוור. ואני מסתובב לבד, עם המצלמה, מרגיש מאושר מזה שאף אחד לא מתבכיין כמה חם לו, אף אחד לא מתעצבן לכמה מקומות אנחנו הולכים, אף אחד לא מתלונן למה אנחנו ככה ולמה אנחנו אחרת. זה רק אני עם עצמי וזהו.
חוזר הביתה. מרגיש נקי. מרגיש צלול. מרגיש מאושר. ואז … חוזר לשגרה, הסכמים, גירושין, עניינים. באסה.
……
כמעט שנה עברה, אי שם מתוך מרתפי הפייסבוק אני מקבל איזה שיתוף שמביא אותי לחבר ילדות. לא סתם. ממש חבר ילדות. אחד שהייתי מסתובב איתו יחף ברחובות, משחקים גולות, מפוצצים פורפרות (ומי שלא יודע מה זה לפוצץ פורפרות, בעיה שלו). אחד שהיינו יושבים ביחד ומשחקים במחשב, Spectrum ZX 48K, שקט כזה, ילד טוב.
שיחה קצרה איתו, תשמע, הוא אומר לי אני מופיע בתל אביב, מגיע? מה? לא ברור? ברור שאני מגיע. תבינו הבן אדם, התמסד, נהיה עורך דין, פאקינג עורך דין! וככה הוא מספר בהופעה שכל חייו כתב למגירה ולפני שנתיים וחצי הוא החליט שהוא עושה עם זה משהו (כי כבר לא היה מקום במגירה). מהרגע שנכנס לאולפן, כך הוא מספר, חייו השתנו והנה התוצאה.
[youtube 4ianRyPj3bM nolink]
מגניב אבל איך זה קשור עכשיו? מה באת לנו עם החבר הזה שלך? ואיך זה קשור למדבר בכלל? טוב, זה לא קשור ישירות למדבר, אבל זה מאוד קשור לשורשים שלי לעיר הדרומית בה גדלנו, קשור לנוסטלגיה. ואןלי כל הפוסט הזה בכלל הוא לא על מדבר אלא על נוסטלגיה. מה זה חשוב, באמת? זה מגיע ישירות מתוך הלב שלי, מתוך הקרביים וזה מה שבאמת חשוב, לא?