במסגרת הקורס (השווה!!!!) שבנק לאומי וסלונה פרגנו ל-50 בעלות העסקים המשתתפות במחזור החמישי של הפרויקט הנפלא הזה, נדרשנו לפתוח בלוג.
צירי הלידה הממושכים שהיו לי עד שהעליתי את פוסט הפתיחה, הזכירו לי את אחד הספרים הראשונים שלנו (הוצאת סיאל), שעד היום שמורה לו פינה חמה בלבי – "תלחצי!" של דנה הופר.
דנה, מיילדת במקצועה, כתבה בלוג ובו כתבה סיפורי לידה, ומחשבות על לידה על יולדות וגם על הצוות. הפוסטים התגבשו לידי כתב יד מלא, אך לאחר שדנה בדקה את השטח והבינה כמה יקר להוציא ספר בהוצאה עצמית, ויתרה על הרעיון והוציאה ספר דיגיטלי.
"את חייבת לקרוא את הספר הזה!" אמר לי העזר-כנגדי. אלה היו זמנים טרום "בייבי-בום" – חדרי לידה ומה שהתרחש בהם היו טריטוריה שהכניסה אליה הייתה אסורה. קראתי והתאהבתי בדנה – ברגישות שלה, בכנות, בנועם, באמינות ובמקצועיות ששדרה. חשבתי, שלו הייתי קוראת את הספר הזה לפני שילדתי, היה לי קל יותר.
כיון שאז ספרים דיגיטליים היו בחיתולים והרב המכריע קראו ספרים מודפסים בלבד, חשבנו שחשוב שהספר המצוין הזה יהיה קיים גם בפורמט המודפס, וכך נולד "תלחצי – מיומנה של מיילדת מתחילה". ספר שתמיד יזכיר לי התחלה של דבר חדש, ולו רק בגלל השורות הנפלאות האלה:
"אני נמצאת עם אישה בחדר לידה. זו שעת לילה מאוחרת. כולם ישנים והרחובות חשוכים ושקטים. אני נוגעת בה. מחזיקה בידה. לוחשת לה. אני צופה בה כשהקליפות שלה נושרות בזו אחרי זו, כשהעכבות שלה משתחררות, כשהגבולות שלה נפרצים וכשהיא מצליחה להעפיל אל ההרים הגבוהים ביותר של חייה. אני נמצאת איתה וחושבת שבעצם, בתחילת דרכו של כל אדם יש לידה, כך מתחילים החיים כאן. וכל לידה היא נקודה בזמן, אבל הנקודה הזו מקפלת בתוכה סיפור חיים שלם. סיפור של אהבה, סיפור של פחד, של התגברות, של כאב, של תקווה. סיפור של חיים.”
ועוד קטע שרלוונטי לי עכשיו, כשאני בתחילתו של שינוי שיש עמו לצד החרדה גם אופטימיות והתחדשות:
"… היולדת הזו היא כמעט ילדה בעצמה. בת 19 בסה"כ, לא ממש יודעת מי נגד מי בכל הדבר הזה שנקרא לידה. בכל רגע נתון נאחזת בבעלה, או באימא שלה, או בי. לא נותנת לנו לעזוב לה את היד, לא נותנת לאף אחד לעזוב את החדר. כואב לה, קשה לה, ארוך לה. מפחיד לה.
אחרי הרבה שעות היא יולדת. לידה ראשונה, ממושכת, מתישה, חציית ים סוף…אני מציעה לה לנסות להיניק והיא מבקשת עזרה, “אין לי מושג מה לעשות עכשיו" היא מודה… אחרי 10 דקות ארוכות, אני מגיעה לחדרה, ואני רואה אימא מאושרת, עיניה קורנות באושר, מביטה באהבה בתינוקת שיונקת בשקיקה יסודית, וכולה אומרת גאווה. עיניה פוגשות את עיניי והיא מכריזה: "הצלחתי!”…"
אז תודה לבנק לאומי ולסלונה ובמיוחד לקרין שור (המיילדת).
צילום אילוסטרציה: Tom Adriaenssen
לכריכת הספר, (נבחר מתוך אלפי תמונות) צילום של שמרית שולמן המוכשרת.
עוד באתר סיאל הוצאה לאור
ובדף הפייסבוק שלנו