סטאנדאפיסט מתבגר , מזמין חבר ילדות שלו (שופט בהווה) להופעה שלו במועדון בנתניה. (כמה סטריאוטיפים בסיפור אחד.?)
השופט עצמו חווה פרידה קשה מזוגתו שנתיים קודם לכן , ומתקשה ליצור קשרים חברתיים חדשים. בכל זאת, השופט נעתר להזמנתו של דוב'לה אף כי לא היו חברים במשך תקופה ארוכה ואותה חברות קצרה לא הותירה בליבו של השופט כל זכרון בר משמעות.
דוב'לה הסטנדאפיסט מתגלה כאדם ברוך כשרונות – יש לו כושר ביטוי רב מנעדים, רגישות גבוהה, גמישות ומימיקה נפלאה. הוא כובש את הקהל שלו ב"יציאות" של סטאנדאפיסט ולאט לאט, בין לגימה ללגימה מן התרמוס שלו, הוא גולש לסיפור חייו ומשפחתו, קשיי הזוגיות שלו , ילדותו בירושלים כשגולת הכותרת של סיפורו היא הבחירה שנאלץ לעשות בהיותו נער, ועימה (ובצילה) הוא חי עד עצם היום הזה.
חלק ניכר מהקהל התאכזב כאשר המופע חדל להיות מופע סטאנדאפ והפך להיות עצוב ופתטי. חלק מתפרצים על האיש שעל הבימה וחלקם עוזבים בהפגנתיות. גם השופט עצמו מתלבט אם לעזוב או להישאר.
אבל מעט הנותרים, ובתוכם השופט , נשארים כדי לשמוע ולהבין את המתרחש בנבכי נפשו של הסטאנדאפיסט.
למה בעצם הזמין דוב'לה את השופט למופע? מה הוא ציפה שיקרה? האם קיווה לביקורת אמנותית ? לפסק דין מאיזשהו סוג ? האם התפנית במופע היתה מכוונת או שנבעה מהרכב הקהל שנכח במקום?
אין צורך להכביר בדיבורים. דויד גרוסמן מהתל במלים, משחק איתן סוג של ג'אגלינג, ומעביר את הקורא מצחוק והומור אל מסכת חרדות , אימה ופחד.
היה לי הכבוד לקרוא את הספר הרהוט והמיוחד הזה בעניין רב ובעיקר זכיתי להשתתף במפגש שנערך עם דויד גרוסמן אודות הספר הזה ועל ספריו בכלל. במפגש סיפר גרוסמן על תהליך היווצרותו של הספר בנפשו, במוחו , במחברותיו ואחר כך במחשבו… תהליך ממושך אך בלתי נמנע. הספר הזה היה חייב להיכתב.
חוייה מעצימה.
