באותם ימים של ילדותי, ימים שבהם העתון והרדיו הובילו את דעת הקהל, היה הקולנוע מרכז ההתעניינות ובילוי העממי.
למה נזכרתי בכל זה ? חברה הציגה בפייסבוק תמונות של אגם ומפל וביקשה לנחש איפה צולמו. מיד גיליתי שהמדובר בפארק הלאומי ברמת גן, שהיה מרכז חברתי לבני משפחתי ולחבריי.
בכל קיץ, מדי יום שלישי , כל תושב באיזור רמת גן יצא מביתו על אשתו וטפו, ובאמתחתם שמיכות וצידה שלא תבייש אף משפחה . כולם גאחד צעדו , עוד לפני שקיעת החמה, לכיוון הפארק הלאומי ברמת גן. שם , ליד מפל המים היה האמפיתיאטרון של הפארק, ולמרגלותיו האגם המלאכותי (והמלכותי) שהפארק התהדר בו.
אותו אמפי היה בעצם משטח דשא משופע שבתחתיתו במה . על הבמה נמתחה יריעת בד לבנה גדולה. כולם התמקמו על השמיכות שנפרשו על הדשא , פתחו את קופסאות הכריכים והפירות והחלו בזלילה עליזה. עם רדת החשיכה הוקרנו על המסך סרטי טבע (מה שאנו מכנים היום "ערוץ נשיונל גיאוגרפיק" ) . שם למדנו על חיות הג'ונגל ומאמציהן לשרוד בעולם החי האכזר של אפריקה, למדנו על ארצות רחוקות ויורדי ים אמיצים, על אסקימוסים ועל שייטי סירות בערוצי נהרות סוערים , על חרקים נדירים , ועל מה לא….
בסביבות השעה עשר וחצי בלילה, היו הסרטים מסתיימים. כל משפחה אורזת את השאריות ואת ילדיה המנומנמים ויוצאת למסע הצעידה חזרה הביתה. שאירים מאחורינו את המפל המרהיב ואת שבילי הפארק הרחבים, עד לשבוע הבא.
בבית הקולנוע השכונתי היו מוקרנים מדי שבוע סרטים משתנים. אחר הצהריים היו סרטים לילדים כמו חוזליטו (הזמיר הספרדי) , איישזיק הילדה הקטנה (סרט טורקי, אודות ילדה אסופית שגדלה בבית עשיר לאחר שהונחה כתינוקת על סף הבית ), ועוד. היינו נדחפים בתור המשתרך לכניסה לאולם, כי המקומות לא היו מסומנים והיו מקומות ישיבה שוים יותר ושים הרבה פחות.. ההשתתפות בסרט במחיאות כפיים, קריאות ביניים וצהלות שמחה היו מנת חלקם של כל הילדים שהגיעו לסרט. הרבה אחרי שהסרט נגמר עוד התגודדנו סביב הקולונע , מביטים בתמונות מהסרט (טריילרים) וחוזרים ומעלים את חויית הצפייה. היו ילדים שבאו יחד עם הוריהם לסרט, אני לא אהבתי לבוא עם הוריי כי אבי נהג ללבוש "מכנסי זלמן" ואני התביישתי בפני חבריי.
סרט במוצאי שבת, להורים, היה גם הוא מנהג נפוץ. מה נפוץ ? חובה !
לא משנה איזה סרט הוקרן, אבא ואמא הלכו לצפות בו. זכורים לי בעיקר ימי החורף הקרים והגשומים , כשלא היה חשק לצאת מהמיטה החמה או מהבית בכלל , אבא ואמא שלי לא ויתרו – אמא הרימה את שולי כותונת הלילה הארוכה שלה, קשרה אותה בחגורה , מעל הכל מעיל גדול וחם, כובע וכפפות – ויאללה לסרט..
בקולונע השכונתי שלנו הוצגו מדי פעם הצגות שונות ומופעי בידור. זכור לי מקרה אחד של מופע מפורסם שהיה נפוץ באותה עת "בידו ר 61" (61 = בגלל השנה, כמובן !). בין המופיעים במופע הרביו הנהדר הזה היו צמד הזמרים הכי מפורסמים באותה עת – צמד העופרים ! אמא הקדימה לרכוש לכולנו במיטב כספה כרטיסים למופע המרהיב הזה וחכיתי בקוצר רוח לשבת המיוחדת הזו . אך אבוי, כשבועיים לפני המופע איבדה אמא את הכרטיסים , שהיו בארנקה שנשכח באוטובוס ולא נמצאו לעולם. אכזבתי היתה כה גדולה שאמא הלכה וקנתה עבורי בלבד כרטיס נוסף במחיר מופקע ושילחה אותי למופע עם השכנים . (ברור שלכולם בשכונה היו כרטיסים ..)
אחרי האירוע הזה ראיתי בחיי עוד המוןן נופעים, הופעות חיות של זמרים בארץ ובחו"ל, הצגות ראווה מסוגים שונים, אבל רק תכנית הבידור של שנת 1961 זכורה לי כאחד הדברים הנהדרים שחויתי בילדותי. גם המחיר ששילמה אמי עבור הכרטיס נשאר חרות במוחי כסמל למסירות ואהבה של אם. רק לא לאכזב את הילדה….
