מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות אמא. מניחה שחלק מזה היה קשור לכך שתמיד היתה לי ביקורת על הורי. נמשכתי לבתים אחרים ועקבתי אחר מערכות היחסים בין ההורים לילדים. בהדרגה מצאתי גם את הדברים שפחות אהבתי ולמדתי לקבל את הורי כפי שהם, אבל עדיין ידעתי שאני אעשה זאת אחרת. מיד לאחר חתונתי התחלטתי לדבר עם איציק על ילדים. הוא הסתייג ואני לא לחצתי. את ירח הדבש שלנו בילנו בארה"ב ושם התארחנו אצל חברים שחבקו את בכורם חודשיים קודם לכן. לשמחתי הקטנציק נגע ללבו של בעלי ויצאנו למשימה. זה לא היה קל ודי מתסכל. לקח לנו כשנה עד שהגענו לאחד המומחים לעניין פוריות ואכן תוך מספר חודשים התעוררתי בוקר אחד ובלי תקווה רבה הטלתי את מימי על המקלון ולתדהמתי הופיעו עליו שני קווים ורודים! אני זוכרת איך קפצתי בשמחה חזרה למיטה לבשר לאיציק את החדשות והוא כמובן היה מאופק ומסרב להאמין שזה קרה. מקלון נוסף ובדיקת דם אישרו את התוצאה והשמחה מילאה את ליבנו. לאחר תשעה חודשים + הגיחה לעולנו נעם, הנסיכה הקסומה. לא אשכח לעולם את דמעות האושר ותחושת ההתאהבות כשהיא בקעה מתוכי. המשפט הראשון (לאחר שספרתי כמה אצבעות יש לה בידיים) היה מופנה לאיציק: "איזה מסכנים אתם שלא יכולים לחוות את חווית הלידה. הפכתי בין יום לאמא בכל רמ"ח אברי. כשמלאו לנסיכה (שזכתה במהרה לכיוי "נסי") שלוש וקצת החלטנו שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה.
הפעם זה היה מהיר ותוך כעשרה חודשים הגיח לעולם בן זכר שקבל מיד את השם עמית. הקטן גדל ומילא את הבית בשמחה מחודשת.
החיים התנהלו בניחותא. אמנם בתקופה הזו הייתי מאד עסוקה בעבודה, אבל איך שהוא הצלחתי לאזן בין הכל. וכך, כשהנסיך היה בין שלוש החלטתי שזה הזמן להמשיך הלאה (בתוכנית היו אמורים להיות עוד שניים). כארבעה חודשים לאחר ההחלטה גיליתי לשמחתי שאני שוב הרה. ההריון הפעם היה מלחיץ, כל פעם היה משהו אחר ולא אחת שאלתי את עצמי מה היה רע לי עם שניים בריאים וחששות מילאו את ליבי. אני לא יכולה לדמיין את חיינו בלי הנסיכה העליזה והדעתנית שנכנסה למשפחה.
אמא לשלושה ילדים גדולים
עברו מאז 12 שנים והיום אנחנו מגדלים שלושה ילדים בוגרים ומוצלחים שלאושרי הרב הפכו לחברים ואחים בלב ובנפש. הסיפור שלי תפס אותם באמצע חיי הילדות שלהם ומן הסתם לא היה קל לעיכול. הגדולה לקחה על עצמה את משימת האחות הבכורה והאחראית. הקטנים שאבו ממנה כוחות. לא אחת אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה האם הייתי על המאניה שלי והתשובה היא שלא הייתי משנה כלום. תשאלו למה? משבר יכול לפרק אבל גם יכול לחבר ולשמחתי במקרה שלנו הוא חיבר גם חיבר. תמיד האמנתי בהורות כנה אבל לא תמיד ידעתי איך ליישם אותה הלכה למעשה. לא אחת חששתי לשתף את ילדי בחלקים הפחות נעימים של החיים מתוך רצון לגונן עליהם. לכל דבר בחיינו יש הרבה צבעים ותכל'ס אנחנו הציירים שבוחרים בכל רגע להדגיש צבע אחר וחשוב לזכור שגם לאפור ושחור יש מקום.
מבחינתי את אחת ההצלחות שלי כאמא ושלנו כהורים אנחנו חייבים למאניה שלי. היא אמנם הטריפה את חיינו למשך תקופה לא קצרה, ועדיין מרחפת סביבנו. אבל, היא גם לימדה את כולנו שיחד אנחנו יכולים לצאת מכל מצב חזקים יותר. הסוד הוא שאפשר וצריך לדבר על הכל בבית. הילדים שלעיתים נראים בעינינו שבריריים הם הרבה יותר חזקים ועמידים בפני אתגרי החיים. אין צורך לגונן עליהם מפני האמת וצריך למצוא בסבלנות וחכמה הורית את הדרך לעזור להם להתמודד עם כל מציאות, גם כזו שאינה רצויה. היום השיח שלנו בבית פתוח. הם יודעים שיכולים לשאול אותי מה שהם רוצים ושהחששות שלהם מפני מחלתי בהחלט לגיטימים, אבל לא שוכחים שלא משנה מה יקרה, ביחד תמיד נצא חזקים יותר.
וזה הזמן להזכירכם שעוד כשבועיים וחצי תתקיים הרצאתי בטוקהאוס, בית ההרצאות בנמל תל אביב. להזמנת כרטיסים לחצו כאן.
