ילדים זה עסק לא פשוט מבחינה כלכלית. בעיקר ילדים בחופש. מצד אחד אנחנו רוצים שהם יחוו ויקבלו את כל מה שהיה לנו ואף יותר, מצד שני אנחנו צריכים לדעת להציב גבולות מאוד ברורים.
הילדים תמיד יבקשו, בין אם מדובר על אוכל ובגדים, שאלו צרכים בסיסיים לקיומם ובין אם מדובר בצעצועים ומשחקים להנאתם בלבד.
הם מבקשים כי הם רוצים ויכולים ואנחנו נותנים כי אנחנו רוצים. כי לתת להם ולראות את החיוך על פניהם זה האושר הכי גדול שלנו. אבל האם אנחנו באמת יכולים?
גם הנתינה צריכה להיעשות במידה.
אני רוצה לתת לעלמה שלי הכל, שיהיה לה הכל. כשאני עומדת בחנות ורואה את המבחר הרחב של אביזרי הילדים, התגובה הראשונה שלי היא לאסוף הכל ולרוץ לקופה. אבל אז אני שואלת את עצמי כמה מהקנייה הזו באמת בשביל עלמה, וכמה בשבילי? האם אני קונה לה כי היא צריכה את זה, או שזה משחק שתשחק בו יומיים עד שתתחיל להשתעמם ממנו? הרי ילדים לפעמים מעדיפים דווקא את הדברים הפשוטים.. רעשן שהוכן מבקבוק קולה וגרגרי חומוס, קופסא ריקה שניתן לפתוח ולסגור.. וכך הצעצועים היקרים שקנינו להם במיטב כספנו, נדחקים לפינה ונשכחים.
אם אני מבינה שהקנייה היא יותר בשבילי, אין לי בה צורך. בשביל לראות את עלמה מחייכת, אני רק צריכה לתת לה תשומת לב. לא באמת אכפת לה אם אקנה לה צעצוע ואז אשב לשחק איתה, או אם אשב לשחק איתה בלי שום צעצוע חדש. היא רק רוצה להיות איתי.
בריצות היומיום שלנו, אנחנו צריכים לדעת מתי לומר "עצור!" ופשוט להיות איתם.
בעוד כמה שנים הם בוודאי ישמחו לשמוע שהכסף שנחסך כשלא קנינו להם צעצוע מסויים הלך למטרה טובה יותר, כמו לימודים, חופשה או כל מה שיעלה על רוחכם.
חג שמח,
טלי צח שיבי – מחושבת