כילידת שנות ה- 80, אני עוד זוכרת ישראל קצת אחרת.
הרבה יותר נופים, עצים גבוהים יותר, דשא ירוק יותר, איך הכול תמיד נראה "יותר" כשהיינו ילדים. כאשר בעיות היום יום ומחשבות על העתיד לא הטרידו אותנו. נהנינו ללכת לבית הספר, לשחק עם חברים בשעות שאחרי הלימודים, כאשר לא היו סמארטפונים וגדג'טים שונים והיינו דופקים בדלת של חבר לקרוא לו לשחק בחוץ עד שמחשיך או עד שאימא קוראת לנו לחזור הביתה.
הילדות שלי לעומת זאת הייתה נראית קצת אחרת. לבית הספר לא התחברתי, המורים לא האמינו בי, או בחרו בדרך הקלה של "חוסר ההבנה", טוב לא נאשים, שנות ה- 80-90, המודעות והסובלנות לילדים כמוני לא עלתה על הדעת. מה זה כמוני? הכוונה לילדים עם ליקוי למידה ובעיות קשב וריכוז קיצוניים. לא הפעם המורים הרימו ידיים הם אמרו את זה אבל יכולתי להרגיש את זה במבט : "גם ככה לא יצא ממך כלום.. אבוד… חבל על המאמץ".
לפי אפקט הפיגמליון, המדבר על סוגיית נבואות מתגשמות, חוסר האמונה התמיכה וההבנה שקיבלתי ממערכת החינוך על פי האפקט הייתה אמורה לגרום לי להאמין באמת ובתמימות ששום דבר לא יצא ממני. שלא אצליח בחיים, לא יוכל למצוא את הנתיב שלי. כשהתחלתי להבין את המורכבות של ליקוי הלמידה ומחסור בכלים להתמודד עמו. נתקפתי ייאוש, התחלתי להאמין לאותה המורה שהרימה ידיים, להזדהות איתה, לי קשה עם עצמי אז מה יגידו הסובבים? ההרגשה הזאת לא עזבה אותי תקופה ארוכה.
בדרכי הביתה באחד הימים מבית הספר עברתי ליד שדה וראיתי סברסים פורחים. עצרתי לרגע, הבטתי בהם, בנוף שנפרס מולי. והרגשתי מעיין דגדוג מוזר מתוך הבטן. חזרתי הביתה הוצאתי מחברת ועפרון והתחלתי לקשקש. מי היה מאמין שאותו קשקוש יוביל אותי כל כך רחוק, עם הזמן מצאתי את המקום השליו והשקט שלי. והעתיד נראה בהיר יותר באופק. הפתרון לבעיה הגיע ממקום שהכי פחות ציפיתי, מהטבע, מהאני הפנימי שלי, משהו שהיה שם תמיד ויום אחד התפרץ. ומיום ליום הכישרון הציף אותי והתחלתי לגלות שיפור בעבודות שלי. הבנתי שאמנות זאת התרופה, זה הייעוד.
הורים לילדים עם לקוי למידה ובעיות קשב וריכוז. תאמינו בילדים שלכם, למרות שמערכת החינוך השתנתה לאורך השנים והנושא טופל ברמת החוקים, רווחה, פסיכולוגיה ועוד. עדיין ישנם ילדים אבודים כמוני. תאמינו בהם, בכל אחד מאתנו חווי כשרון, כל אחד מאתנו יש לו ייעוד. האמינו בהם והם ימצאו את הנתיב.
מה שהכי זכור לי מהילדות זה ריחות. הריחות של הבישולים בשבת, ריחות הפרדס באביב, השדה שהרגע קצרו, ריח הגשם בדרך הביתה, ריחות של השוק. זה מלווה אותי במהלך כל חיי, כחלק מזיכרונות הילדות שלי, יצרתי סדרה של יצירות המתקשרות לנוף הישראלי ולילדות שלי כפי שאני זוכרת את הנופים האלה.
מוזמנות להתרשם.
גם באתר שלי http://yahara-art.co.il/
ולעשות לייק בפייסבוק https://www.facebook.com/yaharaART/
