ילדה-רגילה, וכזאת מתוקה. היא רק בת שנה וחצי, ומתנהגת כמו בת 3, היא קוראת לי בשמי.
היא מחייכת אלי,היא מזמינה אותי לצייר ביחד, היא בוחרת צבעים שמחים. לפתע הצבעים נפלו על הרצפה, בקשתי ממנה לאסוף ובשנייה היא החלה לאסוף.
הלב שלי דופק במהירות, אני מביטה לעברה,ומתענגת מכל צעד שלה, מהיד שמצביעה לעבר משחק האוהב עליה, על בקבוק המים שלה כאשר רצתה לשתות.
במוחי מתנגן השיר :
דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.
אני מסתכלת בעיניה ומחפשת את התשובה אייך היא עושה זאת? אייך היא כל כך רגילה?
כל מה שהיא עושה כל כך רגיל וללא מלחמה, אני נלחמתי -וילדיי עבדו קשה אך כמובן הצליחו.
אני מסתכלת עליה ונושמת את הילדות הרגילה-כמה שהיא מדהימה.
משהו ממנה-ממלא לי מקום בלב, אותו מקום שנשאר ריק, אחד החלומות שעדין לא הצלחתי להגשים- ללדת ילדה.אני לא במקום של קנאה,למרות שהייתי שם תקופה ארוכה.
אני במקום שתוהה לעצמי,מנהלת דוח שיח עם עצמי ומחכה לתשובה אך לא מקבלת .
ושוב חושבת -האם אי פעם אטעם את הרגיל הזה ? כמו ילדה שכל כך רוצה את הממתק החדש שיש בחנות.
ממשיכה לזמר לי בלב את השיר, ומקדישה אותו לך ביתי היקרה
ששמך כבר מחכה לך,
ומחכה ליום שאת תגיעי אלי :
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.
