כשהייתי בערך בת 10 ועדיין גרתי בבאר שבע, לא היה שום חוג ריקוד בשכונה שבה גדלתי. המתנ"ס השכונתי היה בתוך מקלט, והיו בו רק שני חוגים- כדורגל ואמנות.
אבל אני ממש רציתי לרקוד. ביקשתי מאימא שלי חוג ריקוד, והיא אמרה לי שאין בשכונה. התחננתי שתמצא לי, והיא ניסתה, אבל לא מצאה. לא נתתי לזה לייאש אותי. כבר אז הייתי בחורה עם תושיה, אז לקחתי טייפ עם שתי קסטות מהבית, התחננתי למזכירה של המתנ"ס שתתן לי חדר, ופתחתי חוג ג'אז לבנות של הכיתה. הגיעו 15 בנות. רקדנו שם שנה שלמה, אח"כ הצטרפתי ללהקת מחול וחוג ריקוד "אמיתי", אבל הדבר הכי חשוב שקרה שם, בחוג הזה, זאת ההתחלה שלי בעולם החינוכי.
(מקור תמונה: פוטוליה)
חינוך, בניגוד למה שחושבים, הוא לא רצון ללמד אנשים איך להתנהג או להניע אותם להתנהגויות מסוימות שמקובלות על המחנכים. חינוך, בעיניי, הוא המקום שבו אדם אחד מעורר מספיק השראה בלהיות הוא עצמו, עד שהאחרים שסובבים אותו, מוכנים להיות גם הם עצמם.
יוקרה חינוכית, היא חינוך שמדבר את שפת המיתוג. אם פעם הספיק לפתוח חוג ריקוד במתנ"ס השכונתי כדי לעשות חינוך משמעותי, היום אנחנו מתחרים במסכים מכל מיני סוגים, בחוסר של קשב וגם בחוסר בריכוז ובעיקר בילדים שמתפתחים בקצב מהיר טכנולוגית, אבל בקצב איטי רגשית.
מיתוג חינוכי אומר ליצור מערכות חינוך שמדברות עם הילדים את שפת הרגש, ומחברות את הלמידה לעולם הרגשי. גם ריקוד עושה את זה, ואולי לא סתם התחלתי דווקא שם.
(צילום: לירון כהן אביב)
עם השנים, ועם החיים, הפסקתי לרקוד באופן מקצועי, ובמקום זה, עבדתי בהרבה ארגונים חינוכיים, בתפקידים בכירים שקשורים לחינוך, עד שהפכתי לעצמאית. דבר אחד נשאר איתי מחוג הריקוד של המתנ"ס השכונתי מכיתה ד'- הרצון לעשות שינוי, לאפשר הזדמנויות ולתת מקום והשראה לאחרים להיות עצמם.
היום אני מעצבת יוקרה חינוכית בארגונים חינוכיים, בתי ספר, יישובים ומועצות מקומיות ואזוריות. אני עוזרת למערכות החינוך למתג את עצמן ולבנות יחסים רגשיים עם הילדים אותם הן מחנכות.
ולפעמים, אני אפילו מצליחה להשחיל איזה חוג ריקוד באמצע.