ימי החופש הגדול הם ימים של ריצה עם הנכדים ממקום בילוי אחד לזה שאחריו, לגלות אתרים שעוד לא היינו בהם, הארנק שהיה נפוח ככל שהיה הולך ומתרוקן בצעדי ענק, וגעגועי לבילויים ומשחקים של פעם הולך וגובר מיום ליום.
אני מרגישה כצוות הווי ובידור בבית מלון מפואר, בו צריך לבדר את הנופשים להעניק להם גיוון ועניין כל יום מחדש, ולקוות שעם סיום הפעילות לא ישאלו "נו אז מה עכשיו?"
כסבא וסבתא טובים, התגייסנו לשבועיים של קייטנת נכדים. הייתה לנו רשימה ארוכה של אופציות לבילוי, הפשלנו שרוולים, פתחנו תכניות חסכון וקיווינו שבסוף נשמע את מילת הקסם " היה כייף".
היינו בבאולינג, בלונה פארק, בגן החיות, בקיר טיפוס, ובבאלגן כדי לפרוק את המרץ הרב שיש להם, בסרטים, בנסיעה ברכבת, במוזיאונים, בחדרי בריחה, בסדנאות יצירה כדי להרחיב את הידע והיצירתיות, במסעדות כדי לתת מנוח לרגליים ולמלא את מצברי הגוף להמשך, וכמובן בבריכה עם המים המרגיעים גוף ונפש. כל אלה היו חלק מתכניות הבילוי.
בשעות של סוף היום כאשר אנחנו היינו כבר באפיסת כוחות באו לעזרינו הטלוויזיה ומשחקי המחשב, לפעמים סרט ביתי עם ערמות של פופקורן.
איפה ימי התום של ילדותי בהם סבים וסבתות לרוב לא היו בנמצא, וידענו לשחק לבד ולהעסיק את עצמנו במשחקי חברה או בקריאת ספרים. שיחקנו עם ילדים, מחבואים, תופסת, קפצנו על חבל ובנינו טלפון מחוט וקופסאות פח של שימורים? הלכנו לים ולבריכה ולפגוש חברים היה ארוע מרכזי בבילוי.
האמת שיש הנאה עילאית בלראות את הנכדים נהינים אבל הכול כרוך בהשקעת כוחות ובתחושת אחריות כה גדולים שלפעמים הם מטשטשים את ההנאה, שלא לדבר על המאמץ המושקע בלמנוע מריבות.
עם סיום הקייטנה שלושת הנכדים הקטנים שלי הצהירו בקול גדול ש-"היה כייף, הכי כייף עם סבא וסבתא."
זה בדיוק מה שרצינו לשמועה. כמו תינוק שנולד ומשכיח את יסורי הלידה, גם המשפט שלהם השכיח את כל הקושי.
כל זה קרה בקיץ שעבר.
הספקנו לנוח, למלא את קופת החיסכון ואנחנו מוכנים לקראת הבאות עם סיום הקייטנות, בחופשה המתקרבת בצעדי ענק.
