מיץ ה'קריסטל' הירוק נמזג אל הכוס החד-פעמית שהחלה מיד להיאכל מחומציותו הרבה.
"יאללה יאללה, תברך 'שהכל' ותבלע, לפני שהשולחן גם ימס, זה 'כתר'".
בירכתי 'שהכל', כולם ענו 'אמן' והרבצתי אל הגרון את כל הירוק הרדיואקטיבי הזה ובלעתי חיש.
מת העולם. הוושט והקנה שלי הקדימו אחד את השני ונחנקתי כמו ג'ירפה שבלעה כדור ים. זה ידוע שג'ירפות לא הולכות לים ולכן הדימוי הזה ממחיש כמה זה היה נורא.
אזכרה ליחיעם. יחיעם היה השכן של סבתא שלי וגם מוכר הקרח הראשון בשכונה. היה מסתובב עם עגלה וקרח עליה וממיס את עצמו כל הדרך מהמפעל של הקרח ועד לליבותיהם החמים של תושבי השכונה. פס מים קרים היה מלווה אותו מאחור כמו זנב של לווייתן שיצא רגע להשתין במלתחות של הבנים.
כך היה שנים מטייל עם מעיל הדובון ברחובות השכונה ומוכר קרח. בכל פעם החליף סוס שסחב את העגלה. הסוסים לא החזיקו מעמד בגלל הקור. זו לא חיה אנטרקטית, זו חיה פארשית. רגישה לטמפרטורות קיצוניות. הוא ניסה פעם אחת סוסה מפולין אבל גם לה היה קר מידי, גם כשהסתובבו בחושך.
בסופו של דבר הוא נפטר. מת מחום. הריצרץ' של הדובון לא נפתח לו והוא פשוט מת מחום בתמוז של שנת תשל"ב. זה ידוע שריצ'רצ'ים של דובונים זה מלכודת מוות. אבל יחיעם האמין בדובון שלו ולא השאיר פתח קטן כדי לפתוח את הריצ'רץ' במקרים של חירום. היה מאמין גדול ולכן עכשיו הוא ז"ל גדול.
מסכן יחיעם. איך שמת מחום נפל עליו גם גוש קרח ועשה לו בונגלה בראש בצבע כחול קפוא. השילוב הטמפרטורי הזה שיבש לו את המערכות ומאז השם נתן, השם לקח, יהי שם הקרח מבורך.
סבתא שלי החמודה הקימה לזיכרו גלעד מקרח. אבל הוא החזיק מעמד רק עד לסוף הטקס. לא נורא. יחיעם נשאר קר לנצח בליבם החם של האנשים של השכונה.
וסבתא שלי? סבתא שלי חיה לנצח. עברה לגור במפעל של הקרח. קצת קפואה, אבל גם כך היא תמיד היתה אשה מאופקת.
