נכנסת לדירה בקיבוץ רוחמה, שנה אחרי שיצאתי מדירה דומה אבל כזו שמרגישה אחרת. ארבעה ארגזים של כלי מטבח, שלוש מזוודות עמוסות לעייפה, זוג הורים תומך, שולחן אוכל עם כסאות שנותרו מאחור עם עזיבתם של הדיירים הקודמים, טלוויזיה גדולה מהתקופה של החינוכית ומקרר עם נטייה לצד ימין ומדבקה בצד שמאל -״יוסי בא לקחת״. אחר כך אשמע מבעלת הבית שהמקרר אומנם זמני אבל המדבקה שם כבר שנים.
שלושה ימים, שני שולחנות גן ויבלת אחת בין האצבע המורה לאגודל והדירה כבר נראית כמו בית. שולחת לו תמונות בהתלהבות, מקווה לגרום לליבו לפעום בהתרגשות נוכח חייו החדשים. הוא, פרקטי שכמותו מגיב בשאלה "would you like me to put wooden floors?!" ואני מתאהבת חזק יותר, שוכחת לגמרי מאותה יבלת שנגרמה מנקיונות הרצפה הרגילה עם מטאטא כבישים והמון אקונומוקיה.
חושבת עלינו בלי הפסקה ומצליחה כבר לזהות את אותה אני הישנה עם ההליכה המהירה, הדיבור הבלתי פוסק, הרצון לתפוס הכל ביד, הצורך לשלוט בחיינו עוד טרם הגעתו והמחשבות ההזויות על גירושים עם מתורגמן. ובלילה, כשאשכב על המזרן החדש שלנו, שניתן לנו במתנה, אותו מזרן שמונח על הבסיס הישן של הקיבוץ שניתן בהשאלה, אתהה מה אם לא יאהב את החיים החדשים שלו.
מה אם לא ירצה להתמזג, מה אם כל וילון שאתלה לא ירגיש לו בית, מה אם ילדי יגדל בצלו של אב שתמיד רוצה להיות במקום אחר, מה אם כל אותם החברים שלי לא יהיו חברים שלו, מה אם כל הבורקסים בעולם לא ישביעו את הרצון לאמפנדה .
ובכל פעם שתקפוץ לה מחשבה שמתחילה ב״מה אם״ אני אנקה עוד משקוף. בכל פעם שאצלצל אליו והוא לא יענה אני אשלח לו עוד תמונה של דירה שמתלבשת או הדר שמתפשטת ואמתין לתגובה ואז הוא ישלח הודעה קולית שתתחיל ב "baby, you have absolutely no patient what so ever" ותסתיים ב
"I love you"
ובתוך שלושה ימים וכמה טיולי לילה כבר יש לנו גינה, דירה ותאריכים לאירוח ומתוך האופטימיות ואנחות הרווחה שלי, עולות שאלותיו הפרקטיות, האלה שמכבות את התלהבותי מהמסמר שהצלחתי לתלוש מהקיר "do we have a washing machine ?" ואני אגיד לו שיש אבל לא בטוח שהיא עובדת והוא יוסיף בטבעיות תוך כדי פיהוק "Just get it, I'll fix it" . ואני רוצה שיתלהב איתי אבל אוהבת את השאלות האלה שגורמות לי להרגיש שאף פעם לא ארעב ללחם ושתמיד ידאג לעשות לי בית, כי הוא סוג של טרזן שמטפס לו על עצים ובונה רצפות עץ והכל הוא עושה במהירות כי לג׳יין שלו אין טיפת סבלנות.
והסבלנות הזאת, כמו חברה רחוקה, כזו שחבל שלא שמרתי איתה על קשר. כעת אני צריכה להזמין אותה להתארח ואני בכלל לא יודעת איפה היא נמצאת. אותה סבלנות שאצטרך בשעות ההמתנה בשדה התעופה, מהרגע שיירד מהמטוס ועד שיצא כשתעודת הזהות הכחולה בידו. אותה סבלנות שאצטרך כדי לא להיבהל כשהוא נבהל מהשוני. אותה סבלנות כדי לתת לו את הזמן ליצור כאן חיים, אותה סבלנות כדי להבין אותו בלי לשפוט, בימים של געגועים עזים. אותה סבלנות כשאצטרך לתרגם לו שיחות שולחן, אותה סבלנות כשנחפש לו עבודה, כזו שאיתה גם יוכל להתפתח, אותה סבלנות כשיהיה קשה עם השפה או האנשים או התורים במשרד הפנים או בשופרסל או בחדר לידה. אותה סבלנות כדי לדעת שהכל בסוף מסתדר. אותה סבלנות כדי להיות לו אותו עוגן שהוא היה עבורי חודשים קודם לכן, כשלי לא הייתה טיפת סבלנות. אותה סבלנות שמגיעה לו כל כך כי בסופו של דבר רק היא תעשה את כל ההבדל בין ההצלחה הצפוייה לנו לכשלון שעלול להתגנב אם רק נסיר ממנה לרגע את העיניים. אותה סבלנות שצריך לטפח ולהשגיח עליה שתמיד תמצא מקור מים, קצת שמש, שקע להיטען.
ואחרי שנדבר שוב והוא יגיד "I miss you so much" אני אזכיר לעצמי שהיום זה היום, מחר הוא אחרת, אין טוב או רע יותר, הכל כמו שהוא. דברים תמיד קורים בזמן נכון ואין סיבה לדאוג, ללחוץ, לשבת, לקום ולרוץ במעגלים. הכל כאן ויש לנו שפע, יש לנו תקשורת ואהבה גדולה ועל אף שאין לדעת מה יוליד יום, כרגע טוב לנו ואנחנו כאן כדי לעשות טוב יותר. ולקראת סיום הוא יזכיר לי שאין ממה לדאוג שהרי הוא לא מתכוון להתגרש ממני ושאני צריכה להבין שחששותי כלפיו הן רק השלכות ושיכול להיות שהבן שלנו יגדל בין שתי מדינות אך אין לזה קשר אלינו ושהכל בר חלוף ותמיד נשאף לעשות הטוב ביותר.
ואז אסתכל על המקרר הזה, הזמני, עם הנטייה לצד ימין והמדבקה בצד שמאל ואדע שטוב לשחרר, גם את הקושי כי הרי מתישהו, יוסי יבוא לקחת.
