יום המשפחה.
איזה יופי. כייף כיופק.
הנה שוב אני נדרשת להטמיר את קומתי הננסית, למתוח את שרירי הרופסים וליפול לתוך הגדרה.
כשהייתי בת שלוש, השנה 1973 היו הפכו הורי לנונקומפורמיסטים עקב החלטתם הנבונה ללא ספק, להתגרש.
מה שהפך אותי למיצג בשר ודם. דבר שגרר לא פעם אירועים כאלה ואחרים שכללו הרמות גבה, אחת או שתיים, מה שהתאפשר. מחקר ע"י סטודנטים לפסיכולוגיה. הצעה של המחנכת בכיתה ה' שאעבור לפנימיה. אמירה של המורה לכלכלת בית שגררה נעבר לחוג אלקטרוניקה (מה שהוביל לקצר, אבל זה למעשיה אחרת) ועוד..
אז, בתקופה הפרהסטורית עוד קראו לזה יום האם. אם הייתה לי. ככה שרוב הזמן, לפחות בחזית הזאת, הייתי מסודרת. בשלב כלשהו נפרצו הגבולות והנושא הולאם מהאם לטובת כל המשפחה.
לא שלא מצאתי את עצמי מתפתלת או משתבללת באירועים רבים אחרים.
בשמונה שנותי כאם בית במשפחתון היו הימים טרום יומהמשפחה וכשבוע אחריו ימי כאוס גדולים. השאלות המציקות. הפעילויות הכה יצירתיות של הורה וילד.
הברכות ההדדיות כל אלה ועוד הביאו על כולנו התמוטטות עצבים קבועה. גירוד טורדני ועצבנות גלויה.
המצוקה שלהם אל מול הצורך של המערכת לחגוג בכל מחיר. אל מול הרצון של מחנכת כזאת או אחרת שיהיה שמח. שיהיה יחד.
אוףףף. כן אלה האירועים בהם בהחלט חשבתי שיותר טוב להם לראות טלוויזיה כל היום. לאכול ממתקים ולהתנתק לאיזה זמן מלוח השנה.
אלה הימים בהם היו חוזרים מבית הספר עם שבע ברכות: אחת לי. אחת לקירח. אחת לצוות הצעיר. אחת לפסיכולוגית. אחת לאמא במשפחה המארחת. ואחת לאמא ואחת לאבא. ככה. שבע. שישתקו כולם ויסתדרו יפה בנישה.
ועכשיו.
המשפחה שלי. זאת שחלמתי. שהגיתי. שטיפחתי. זאת שחשבתי שתשמר בכל מחיר.
המשפחה שלי שהפכה מודולרית. שהתחלקה לשתיים. שנשארה אחת.
ועכשיו המשפחה שלי שחיה בבית אחד. לסרוגין עם אמא או עם אבא. שקורים בה דברים שונים בימים שונים.
המשפחה שלי שהתפרקה.
שפרקנו. אבל השארנו מחוברת.
מילים של בניה ופריק הובלה הרכבה.
המשפחה שלי שהיא יצירת חיי. והקרקע עליה אני דורכת. השמיים שמספקים לי חמצן. ארבעת קירות חיי.
המשפחה הזאת שלא נכנסת לנישה כי היא בתהליך של ללמוד מה היא. ואיפה חזק לה ויציב ואיפה עוד צריך לעבוד.
משפחת הקרקס שלי. שהיא הכל. עולם ומלואו. לולינים וליצן עצוב. ואריה שואג אבל ממש לא טורף. משפחת הקיסריים שאנחנו.
אף פעם בחיים לא נדחקתי לשום נישה. וכמה שרציתי. בחיי.
אבל טרם מצאתי נישה הולמת למידותי.
לא נורא. בחיי שלא נורא.
אנחנו המשפחה החדשה שנהיינו.
אמא וארבעה ילדים. אבא וארבעה ילדים. אמא ואבא לארבעה ילדים. וכלבה קשישה וחתלתולה טיפשה.
מה המטרה של "יום המשפחה"
כאילו לא בכל יום יש כאן בבית כיור עמוס בכלים וטונות כביסה. האם זאת לא הוכחה מספקת שבכל יום בבית מתחולל יום משפחה מלא וגדוש. מה שקוראים: חיים.
או כששמנמונת הקסם לשה את לחיי ושוקעת לתוך שינה תוך שהיא מסבירה לי שהיא בונה ארמונות.
כשאני והקירח מנהלים שיחות על שיחות על ילד זה או אחר כל יום, פעמיים ביום.
כשהשבוע נסענו לחר"פ בצריפין ארבע פעמים?
כשהמטאליסט שכח טופס דחוף בהול על השולחן וחייבים להטיס לו את זה. גם היום. גם את זה. לבית הספר?
כשמנהל המקהלה בה מזמרר פרח המתבגרים שולח עותק מהביצוע שלהם ל"אור גדול"
כל אלה אינם ימי משפחה?
לא מספיק? לא מספיק עדויות שכאן חיה. נושמת מתנהלת משפחה.
בואו נחגוג יום קירבה. יום אחריות חברתית-קהילתית.
בואו נחגוג יום של הכרת תודה וכבוד לקשישים.
בואו נחגוג יום ללא רעב. ללא עוני. ללא גזענות והדרת השונה. ללא אפליה על שום רקע.
יאללה. הולכת לקיים מצוות יום המשפחה ולהעביר כביסה מהמכונה למייבש לספה לטעון מכונה וחוזר חלילה.