ממשיכה במסע שמגיע ליומו השני, הבטחתי (בעיקר לעצמי) לעסוק השבוע בנושא של חופש ושיעבוד מזוויות שונות ויומיומית, ואז הגיעה תורה של ירושלים!
בבוקר יום שני, הזדרזתי להגיע לכיכר המדינה להפגש עם חברתי הטובה מימי הצבא ועם בנה דרור, המתנו על מושבים מול השמש בפארק ומדי פעם דרור שיחק עם הכלבים ולפעמים הם גם שיחקו איתו בחזרה:)
בזמן הזה דיברנו, ושתינו קפה טו גו והשלמנו פערים ודיברנו על הילדים שלה ועל הרעיונות שלהם לחופש, שהם מתסתכמים כהגדרתה ב" להיות עם הילדים".
אומנם גם היא בחופש ואומנם יש לה טיפה יותר זמן לעצמה אבל החופש שלה במסגרת ומכיון שדרור שלה בלי מסגרת (גן נאמר) החופש שלה מדוד וסובב אותם ואיתם.
בהשוואה שבינינו פתאום התעצם החופש שלי פלאים, אני חופשיה לעשות מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה, חופשיה לקום באותו הרגע ולהחליט שאני עולה על אוטובוס לירושלים ויכולה בפועל גם לעשות את זה! ..פרידום, אין בעלים שאני צריכה לתת דין וחשבון, אין ילדים שאני צריכה להעסיק או לחשוב על מרחק וזמן מדוד עד שאני חוזרת אליהם, אדון לעצמי!
אז שמחתי על הזמן איכות שלנו, ועל ההזדמנות להכיר עוד קצת את דרור שהוא כשמו, ילד עצמאי בשטח, בלי פחד, ובלי חששות..ג'אבר קטן וחמוד שכבר רואים את האופי העצמאי שלו מבצבץ ועולה…אז החלטתי לקחת דוגמה מדרור (והכוונה אינה לשתיית פיה שלפני רגע מילא אותה בדשא:) אלא להיות עצמאית בשטח, לחגוג את החופש שלי כל עוד אני יכולה.
אז נסעתי לירושלים..ככה כמו שאני , אחרי דקה או שתיים למחשבה מצאתי את עצמי על קו 480 עם שאר עם ישראל בדרך לחגוג את העליה שלי לרגל כנהוג בשלושת הרגלים.
החלטה עם פזיק של מצווה, יפה לי. כבר החלטה טובה.. והרי אומרים שאלוהים נמצא בכל מקום , אבל הוא מקבל אורחים רק בכותל!
אז עם הירידה שלי בבניני האומה , התחלתי לעצב ולתכנן את המסלול שלי בעיר שאני אוהבת ממש…תחנה ראשונה- איך לא, שוק מחנה יהודה!
השוק סיפק מיד את הסחורה (תרתיי משמע) והביא לי לנחירים ריחות ולעיניים צבעים שפשוט הרגשתי חובה לטעום ולקנות, לנסות ולהתבונן בקצת מהכל.
הגוף הוביל כמו מגנט לעזורה, התחנה הקולינרית האהובה עלי בשוק…אבל לצערי או לשמחתי (כפי ששמתי לב בהמשך הסיפור) זה לא כל כך נעים לראות עזורה סגורה!
אבל שוק העירקים לראשונה היה מלא בעמדות של שישליק ומנגלים , גברים מבוגרים שמשחקים שש בש והשיר של יוסי בנאי שנשאר על הקיר, אבל אין פתליות ואין סופריטו של עזורה- סגור!
אז המשכתי להסתובב בין הדוכנים, התחדשתי בתיק יפה שקרא לי לבוא…והמשכתי עם קרקורי הקיבה לרחובות שאחרי השוק ושם בין הסמטאות , זכרתי מקום שמצא חן בעיני בעבר, אבל לא הספיקותי או שהיה לי כבר איזה סופריטו מלפני אז לא היה תאבון גם אליו, אבל הפעם זה בא לי בדיוק בזמן.
המקום מסתבר הוא שם דבר בירושלים ושמו "המוציא" מסעדה שמשלבת מנות עממיות צפון אפריקאיות עם גורמה ושייכת לאבי לוי ממסטאר שף.
הביקוש בחוץ היה רב, משפחות עם ילדים, זוגות עם חברים, הורים עם עגלות …כולם בהמתנה של חצי שעה ויותר כי זה גם כשר , גם מותאם לפסח וגם…טעים!
(שילוב שקשה מאד עד נדיר למצוא בחג הפסח!) אבל לשמחתי הסטטוס הפעם עבד לטובתי, ניגשתי למלצרית וביקשתי מקום לאחת על הבר!..תוך שניות הייתי בפנים! 2:0 לרווקות שלי:)
מצאתי את עצמי במסעדה משגעת עם הצצה פרטית למעשי השף והמטבח , ראיתי את המנות שיוצאות בזו אחר זו, את הטעמים והריחות מהסירים שמסתבר שאמא של אבי נוהגת לבשל שם, אווירה שמחה, תוססת, חמה (ולא בגלל שהייתי קרובה לגז:) התאהבתי ממבט ראשון.
במבט שני בתפריט בחרתי ללכת עם המלצה של מלצרית נחמדה ולקחת את מנת הקציצות האלג'ריות …איזה מזל ששמעתי בקולה כי זה בביס אחד החזיר לי את סבתא שלי מזל עליה השלום שהייתה מבשלת עם התבלינים האלה שאת חלקם אני מזהה ואת חלקם לעולם לא באמת אדע…וכל ביס כמו סוד , מחזיר אותי למטבח שלה ולנוכחות שלה שכבר הרבה מאד שנים לא סובבת אותי.
מדהים איך שאוכל יכול להחיות אנשים!
אחת הלקוחות פנתה אל אבי השף ואמרה לו משהו שאני חותמת בשם כל הקהל הרב שהיה במסעדה : זה לא מובן מאליו להכנס בחג למסעדה ושיהיה אוכל טעים כמו האוכל שאתה מגיש!" צודקת!…נהנתי מכל ביס וכשסיימתי את התענוג (שגם לא היה כל כך יקר כמו שאני מורגלת בתל אביב על מסעדותיה הפלצניות לעיתים) היה טוב!
ובדיוק שעמדתי לצאת, הרימו את המוזיקה לצלילים מזרחיים (כמו שאני אוהבת! מודה!) מזגו לכולם ערק בכוסיות קטנות והרימו שם את הרחבה באווירה טובה שגרמה גם למחכים לשמוח:)
משם בשמחה השתלבתי עם דרך יפו וירדתי לכיון ממילא כאשר היעד הסופי היה הכותל המערבי.
הטיול היה כיף חיים, חנויות שמציעות סחורות שאני לא נוהגת לראות בתל אביב, קצת חדש ואחר בעיניים זה סימן טוב לטיול טוב.
גם המסעדות ובתי הקפה היו פתוחים ומונגשים לאוכלי כשר לפסח, שזה תענוג כי רק למצוא קפה ומאפה כשר בבוקר בכיכר המדינה דרש ממני לעשות הקפות במקום!
אז בקצב הזה מצאתי את עצמי בדרך לעיר העתיקה ולכותל המערבי, רציתי להגיע עד הקיר כי הרגשתי שיש לי על מה להודות ומה לבקש…
הודתי על החופש שלי בעולם, על הבריאות שלי ועל האנשים שסובבים אותי ונותנים לחיי משמעות ועל מעבר של שנה לא פשוטה אבל דווקא בין הכבלים שלה מצאתי את החירות שלי ואת הכוח שיש בי ואפילו את היכולת להגיע עד לאלוהים, להגיד תודה מכל הלב וגם לבוא ולבקש שישלח לי אהבה , מישהו שימצא חן בעיני ואני בעיניו, מישהו שיכנס לחיי עד הפסח הבא וישנה את החופש שלי כפי שאני מגדירה אותו.
כן, אני מבינה יותר מתמיד מה זה אומר להכניס מישהו לחייך , ואפילו לנוע לכיון משפחה וילדים…מבינה שזה עוד יגרום לי להתגעגע לחופש של לקום פתאום ולנסוע מתוך חשק לירושלים בלי דין וחשבון ובלי בעלים ובעלות …אני מבינה מה אני מבקשת …כי יש בי משהו מבפנים שרוצה לחדש את הנוף שמוכר עד כה, לשנות את הטעמים והריחות ואת כל מה שאני רגילה…ולהתחדש.
נראה לי שזוגיות בשבילי זה החופש מלהיות לבד…ולזה אני מפנה מקום עכשיו.
אז חזרתי מהטיול הירושלמי הזה עם תיק ותובנה שיושבים עלי בול , עם קציצות אלג'ריות בטעם של סבתא שלי זכרונה לברכה ועם דיבור צפוף עם אלוהים (כי היו שם הרבה נשים ברחבה 🙂 שלפסח הבא אני מבקשת לבוא זוגית…לתת ללב שלי דרור למצוא את את האדם הזה שיגרום לי שמחה מהביחד, שירחיב את חיי במשפחה שאומנם תצמצם לי את שעות השינה, את החופש ואת העצמאות שיש לי היום אבל תביא לי משמעות אחרת לחיים ותשחרר אותי… מהבדידות.
