בניסיון לחזור ולכתוב חשבתי לתחום את הכתיבה לשבעת ימי החג , כהזדמנות בשבילי לכתוב על חופש מכל מיני כיוונים וחוויות משבוע החופש שלי,
אבל זו גם הזדמנות למסגר את היעד שלי לחזור לכתוב באתגר שאפשר לספור אותו באצבעות, שיש לו דד ליין ושיש לי את כל החופש לזנוח אותו במידה ואחרי שבעה ימים לא ישאר לי מה לומר או לכתוב.
זה קצת מזכיר כשאנחנו עושות דיאטה ורוצות לרדת עשרה או יותר קילו וזה לפעמים אתגר קשה מדי , אפילו הקילו האחד הוא אתגר אז עשרה?! ולכן הטריק שלימדה אותי מירי בלקין הוא לכמת את זה למשהו שאת יכולה להתמודד איתו, נאמר חמשה קילו ואז זה יעד שאפשר להתמודד איתו , לחיות איתו ואפילו להצליח בו.
עובדה, אני כבר 9 קילו פחות (בואו לא נחשיב את החג כי כרגע אני לא בטוחה שירידה וקמח מצות הולכים יחד:) אבל, הכוונה שלי היתה לנסות לעדן את המחויבות שלקחתי בדיאטה כמו בכתיבה ולהיות "יכולה לה" ולא להשתעבד לה, אלא להיות חופשייה במסגרת שאני הגדרתי לעצמי.
חופש ושיעבוד, אני מניחה שזה הנושא העיקרי ביומני החופש שלי, אשתדל להביא כל פעם התבוננות חדשה והראשונה בסדרה מגיעה מסרט שצפיתי בו אתמול- "סמבה".
כחולת מוזיקה דרום אמריקאית ובמיוחד מוזיקה ברזילאית, הטיטל של הסרט פשוט קרא לי בהנחה (מוצדקת עלי לומר!:) שהפס קול חייב אבל חייב להיות הנאה צרופה!
אבל לשמחתי גיליתי שגם הסרט עצמו היה נהדר, רגיש ומעלה מחשבות…מדדים שאצלי הופכים את הסרט למומלץ ואהוב מאד.
הסרט צרפתי, (מודה שבשנה האחרונה נחשפתי לכמה סרטים צרפתיים טובים אז אני כבר לא מפחדת:) ושייך לצמד במאים שאף בימו את הסרט " מחוברים לחיים" המקסים והנוגע, כמו ששם השאלה בין הדמויות לאורך הסרט היא : "מי מציל את מי?" מי נותן ומי מקבל?"…כל גם קרה הפעם.
הסרט מספר על סמבה, בחור מסנגל שמהגר לפריס בכדי למצוא עבודה ולשלוח כסף למשפחתו שנקלעה לקושי. סמבה נתפס כמהגר לא חוקי ובכל תהליך מתקן הכליאה, המשפט ותיק ההגירה שלו מטפלת אליס שהיא מקומית והגיעה לעבודה זו כתרפיה לאחר שחוותה משבר של התמוטטות עצבים בעבודתה עקב הלחץ והדרישות שם.
השניים מכירים את המקומות החלשים, הקשים, הסדוקים אחד של השנייה ומהמקום הזו צומחת חברות ואף אהבה שהיא פורצת גבולות של ארצות ונורמות חברתיות.
באחת הסצנות פונה סמבה לאליס מיואש ואומר לה שהוא מוותר על הכל ורוצה לחזור כי מרוב להתחבא, ולפחד מהרשויות וממחלקת ההגירה והחשש המתמיד שמישהו יעלה עליו שהוא לא חוקי ושהתעודות שלו לא חוקיות ויגרש אותו…מעבר לכל זה, מה שהכי קשה לו זה שהוא כבר לא זוכר איך קוראים לו ומי הוא בעולם?!
ואליס פונה אליו ופשוט מציע לו לומר את השם שלו בקול, ואם מישהו ישאל, הוא תמיד יכול לומר שהתכוון למה הוא אוהב לרקוד!
הסרט "סמבה"-הסרט סמבה
יש יופי במערכת ביחסים העדינה הזו בין השניים , כל אחד תומך ונתמך, מקבל ונותן וגם כאשר חושבים שהמאזן ברור , הרי מה יכול להעניק מהגר חסר כל לאישה ממעמד גבוה ועבודה מוכבדת כשל אליס …דווקא במקומות האלו , מתעוררת המחשבה לגבי השאלה "מיהו החופשי ומיהו העבד?"
אליס דומה לי בשעבוד לעבודה ובנטייה לתת לה את רוב המשקל של חיי , יש לי כל כך הרבה חברות כאלה שהעבודה היא השעבוד שלהן, הלחץ , השעות הלא נגמרות, השבתות , הרצון להיות מושלמים, לתת את כל כולך , להצטיין, כל זה הבל הבלים כאשר זה פוגע בדברים אחרים שחשובים הרבה יותר!
המנהלת שלי לימדה אותי השנה על גבולות, להציב אותם, לא לחשוב שהעבודה שלי היא חדר מיון, פרופורציות וזמן לכל דבר ודבר…מזלי שהיא שם ושאני היא העבד של עצמה, כי אם היתה לי בוסית משעבדת, היינו יחדיו ודאי מגיעות לגבהים אדירים של חוסר חיים 🙂 לצערי גיליתי שיש בי את הפוטנציאל הזה והוא עבדות לשמה.
מצד שני, יש את סמבה שהוא עבד מודרני, עובד שקוף שאין לו זכויות ואין לו חובות, אין לו מקום ודאי והוא לוקח כל עבודה שמציעים לו בכדי להביא פרנסה למשפחתו. הוא עבד לא רק בגלל המובן מאליו שהוא המשכורת, הביטחון האישי וקורת הגג שלו…אלא בעיני יותר מכל הוא עבד כי הוא לא חיי את החלומות שלו!
הוא אוהב ומאד רוצה לעבוד במטבח , זו הנישה שלו שהוא טוב בה ואף יכול ללמוד בה ולהתפתח…ואבל עקב נסיבות חייו והסרט הוא נצמד לקיר ומחויב למצוא כל עבודה שמציעים לו, מחזור פסולת, ניקוי חלונות בגורדי שחקים, בינוי וסלילת כבישים….עבודות שחורות, כמוהו.
ובכך הוא מתרחק ממה שמרתק אותו באמת…ממה שנותן לו תחושה שהוא חי, הוא עושה את הדברים על אוטומט…עבד לנסיבות החיים שלו ואין לו בחירה חופשית.
אני יכולה למצוא את עצמי במקום הזה בערך מוקטן יותר כאשר אני מאד רוצה מבפנים לכתוב אבל העיסוקים שלי מסביב מונעים ממני מלקיים את זה (עד שאני צריכה לעבוד על עצמי עם מסגרות וחוק שבעה ימים 🙂
אני בטוחה שאם אנבור , אמצא תחומים נוספים שבהם אני על אוטומט במקום לעצור ולשאול מה באמת אני רוצה? מה באמת יכול לשמח אותי?,במה אני טובה ואפילו מאד? אני נשאבת לשגרה של החיים להשכמה, מקלחת, משהו קטן לאכול, קפה טו גו, עבודה (שהיא כיפית לרוב עבורי אבל גם בעלת משקל רב בחיי וזה כבר פחות כיף:) דירה, מקלחת , לישון…כמובן שמדי פעם יש חיים, וגוד טיים וחברות ומשפחה וסידורים ורגעים קטנים אבל לרוב קל לנו להשאב לאוטומט הזה של בוקר ולילה וחוזר חלילה וזה הופך אותנו לעבדים ליעדים שלנו במקום שזה יהיה ההפך ושנהיה המובילים ומניעים את המטרות, היעדים והחזון לאיך אנחנו רוצים /רוצות לחיות באמת?!
(אמרתי שהסרט פותח למחשבות…) אז אילו היו הנדודים שלי.
ודווקא היה כיף לפתוח דווקא עם הסרט הזה וחברה טובה את החופש שלי שהתחיל רשמית אתמול ומסתיים בראשון הבא ובו שמתי למטרה להנות, לקחת את הזמן באמת לעשות מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה, להיות חופשיה לתכנן, להיות ספונטנית, לטייל , לראות אנשים, מקומות, חברים, ולא לתת לזמן החופשי שלי להתבזבז לחינם!
אז אומנם זה נשמע קצת נחנחי לומר שביום החופש הראשון כל מה שעשיתי היה ללכת לסרט הזה, אז כמובן שזה לא מדויק והיו לי אי אילו סידורים אחרים 🙂
אבל דווקא בנקודת זמן הזו, הרגשתי הכי חופשיה, והכי מאושרת מכל שאר השעות ביום!
יתכן שזה הסרט, יתכן וזו החברה הטובה, יתכן וזה הפופקורן (אל תספרו למירי בלקין:) , יתכן וזה הרישמיות שבדבר…ויתכן פשוט שזה הסמבה שבפסקול שהיא שירת עבדים שהיו מזמרים ורוקדים שירים עם מלל עצוב וקשה על חיים עצובים וקשים , אבל עם מוזיקה שמחה וקונטרסטית לגמרי למילים , כדי שהמשעבדים שלהם והאדונים שלהם לא יבינו על מה הם שרים באמת, וזה המקום היחיד שבו חשו חופשיים באמת.
לילה דרור לכולם/ן והנה משהו קטן ללילה מתוך הפסקול של הסרט "סמבה", מודה שחזרתי הביתה , שמתי אותו ביוטיוב והתחלתי לרקוד כאילו אף אחד אינו רואה.
חופש.
Jorge Ben Jr – Take It Easy My Brother Charles