בגיל שש עשרה כתבתי יומן.
בטוח היו ילדות רבות בגיל הזה שמצאו את עצמן מול מחברת ועט, מדברות מהלב, מגלות סודות שרק הנייר יכול היה לספוג.
רעיון כתיבת היומן צץ, בשילוב של קריאת ספר בו הגיבורה, ילדת פנימייה, כותבת את מחשבותיה הכואבות במחברת סודית אותה היא מחביאה מתחת למזרן, מחד, ומאידך, הימצאותה של מחברת עבה, עם דפי חשבון משובצים, הכרוכים בכריכה חומה וקשה, מחברת שלא התאימה לשימוש בבית הספר.
אין ספק שלשתי סיבות אלה התווספו גם הצורך שלי לכתוב וכנראה גם סודות שהיו לי.
המחברת שמורה אצלי עד היום, בארגז גדול, יחד עם מזכרות נוספות.
מידי פעם אני מציצה, קוראת ומתקשה להאמין שאני הכותבת.
הייתה זו נערה, תמימה, מאוהבת, חסרת ביטחון וחסרת הערכה עצמית, שכתבה בשפה מוזרה, קצת של עולה חדשה, קצת של "ביאליק", ועם הרבה שגיאות כתיב. ילדה שהביעה כל כך הרבה תקווה לעתיד טוב יותר, וגם בטחון מלא בכך שזה יקרה.
פעם השתתפתי בקורס גרפולוגיה, ומהמעט שאני זוכרת, אני יכולה לקבוע מספר עובדות על הנערה שכתבה את היומן.
אותיות קטנות, כתב צפוף, דף ללא שוליים…….
התחושה, במבט הראשון, היא שאין אוויר לנשימה. משהו חונק סוגר ועוצר במקום את הנערה ההיא. היא כותבת בתקווה לפרוץ את הגבולות האסורים, לאפשר לעצמה למרות כל המגבלות, לעוף, לעוף לשמיים כי היא אוהבת להיות ציפור חופשיה.
היא רגישה, פגועה, כועסת אבל גם אוהבת, סקרנית ולכן שואפת להשיג גם את הדברים שלימדו אותה כי הם לא חשובים, לא מוסריים ולא ניתנים להשגה.
עברו כמעט שישים שנה מאז, והיום, בראייה לאחור, נראה לי כי התמימות היא קצת כמו טיפשות.
שום דבר בחיים לא מתגשם כמו החלום שחולמים אותו.
יש המון מהמורות בדרך וכל קפיצה על מהמורה משנה את כיוון הנסיעה. זה לא בהכרח רע, אבל זה בטוח לא בדיוק מה שתוכנן.
חשבון הנפש שאני עושה היום, בגילי, מוביל אותי שוב לאותו מקום מבולבל בו הייתי בגיל שש עשרה, מקום בו אני שוב מרגישה צורך למצוא מחברת משובצת עם כריכה חומה קשה, ולהתחיל לכתוב את כל מה שרק נייר יכול לספוג. לשבח את עצמי על הישגים והצלחות, להודות בטעויות, להשלים עם כישלונות, לגלות על מה אני מצטערת, לספר על אהבות סודיות ולכתוב שחור על גבי לבן, למה עוד הלב משתוקק. היום אני כבר לא נערה, אבל בהרבה מובנים אני עדיין אותה נשמה גועשת ,חסרת שקט, רוצה את מה שלא ניתן להשיג, חולמת, מקווה, מתרגשת ומבכה את מה שכבר אבד לנצח.
אני ממש מאושרת שצץ לי רעיון כתיבת היומן. אני יכולה עכשיו לקום כל בוקר להתיישב מול המחשב ולקטר על כל מה שמציק לי לבכות כמה שבא לי ויש את המחשב, שסופג את כל זה.
אני מתחילה שוב לכתוב יומן.
