אז החלטתי לכתוב יומן והתחלתי ממספר אחד. מי מהמר עד איזה מספר אגיע?
הטיסה אמש התעכבה. הטיסה עצמה היתה מזעזעת למדי למרות שפגשתי שתי נשים מקסימות. דובי חיכה לי בשדה לפגישה נרגשת ,נכנסנו לפיאט 500 הידנית, השכורה (והזעירה) שלנו ונסענו הביתה. כן. הביתה. בפועל, כמי שגרים בישראל בבית שכור, הרי שהבית בקרואטיה הוא יותר הבית שלנו, למרות שקרואטיה עצמה לא (וגם לא תהיה). למרות שלא עצמתי עין כל היום והיה כבר 2 בלילה לפי שעון הגוף הישראלי שלי, הייתי חייבת לפרוק ולסדר כמה דברים, לפני שצנחתי למיטה. אנחנו עדיין ישנים בחדר של אורחים. החדר שלנו הפך למחסן בתקופת ההתארגנות ורק מחר או מחרתיים יהיה מוכן לשימוש (חוץ מהאמבטיה. לי יש אמבטיה והיא כבר מחכה לי). דרך אגב, יש לנו 7 בנות ו-7 חדרים אז נתנו לכל חדר שם של בת ונעמי הכינה שלטים יפים.
בבוקר התעוררתי מצלצולי הטלפון….בדיוק היום החליטו להתקשר אלי עשרות א.נשים מכל הארץ ואפילו העולם ועדיין לא התארגנתי על חבילת שיחות (אם בכלל אעשה כזאת). לא יכלו להתקשר קודם????
חשבנו להעביר יום רגוע ולעשות תכנית עבודה לימים הקרובים. במקום זה מצאנו את עצמנו בהתרוצצות מתישה. אנחנו צריכים להתחבר לאיזה אתר כדי לדווח על כל אורח שיט ללון אצלנו. אז נפגשנו עם קרונו, הרו"ח -חבר שלנו בשעה 11 בכניסה לעיירה דוגה רסה, אחרי שכבר זרקנו אשפה למיחזור (והמבין – יבין) קרונו רצה ללוות אותנו ולעזור לנו אם אין דוברי אנגלית ובכלל. קרונו הוא יו"ר קבוצת הבייסבול המקומית, שחקן בדימוס ונפיל עם לב זהב. דובי נראה לידו ננס.
וקרונו…. מעדיף להסתובב איתנו מאשר לשבת במשרד. התרוצצנו כה וכה עד שמצאנו את המקום. מצאנו את המקום אבל לא אליו אנחנו שייכים אלא למשרד המחוזי. נסענו למשרד המחוזי אבל הוא היה סגור. נסענו לרופא שיניים כי לדובי כואבת שן. מיד כשנכנסנו ודובי שאל את קרונו אם שמעו כבר על סטריליזציה בקרואטיה, התעלפה לה נערה בפתח הדלת, אחרי טיפול שיניים…. מרגיע, נכון? הרופאה שלחה את דובי לצילום פנורמי אבל הצלמניה נפתחת רק ב-14.30. אז הלכנו לאכול ואז קרונו אמר שהפקיד של משרד התיירות חזר למשרד. שוב הלכנו ועלינו במדרגות (בניין מדהים. חבל שלא צילמתי…סגנון קרואטי – אירופאי מלפני 100 שנה) והתייבשנו שם שעה עד שקיבלנו שם משתמש, סיסמה ותדריך קצר, שלא ממש הבנו כי היינו עייפים נורא. משם נסענו לעשות צילום. קרונו לקח אותנו לבניין הלא נכון וגם הבניין השני לא היה נכון אז נסענו משם למקום אחר ו…הידד! זה המקום הנכון. קרונו נפרד מאיתנו כי חיכו לו במשרד (זה בסדר. קבענו להמשיך מחר. יש לנו עוד כמה עניינים לסדר….) ואחרי שדובי עשה "בוק" פנורמי, עשינו קצת קניות של אוכל כי אני מתכננת להתחיל לבשל ממחר ונסענו הביתה. עצרנו לקנות בלון גז, כי כאן לוקחים את הבלון לבד, מחברים לבד, מתפללים שלא יתפוצץ לבד וכשנגמר – מביאים ריק ומקבלים חדש. לא היה אף אחד. נחזור מחר.
ניגשתי לחבק את השכנים הנחמדים שלנו, שלא ראו אותי כבר 3 שבועות ולתת להם איזה מעדן ישראלי שהבאתי להם (לא מילקי. ממרח פלצני של לחם ארז) ונכנסנו הביתה עם הקניות. התכנית – לאכול אבטיח בגינה ולהמשיך לעבוד. התכנית של אלוהים בשבילנו – שמכונת הכביסה, שהופעלה בפעם הראשונה, תרקד ותקפץ ממקומה מרוב שמחה, צינור הניקוז ישתחרר וכל המחסן יוצף במים… בהתחלה, לקחתי את העניין כעלבון אישי. כאילו, נו…באמת…די!!!!
ובכל זאת, לסיכום – הכביסה תלויה בין העצים, אני בחרתי לצלם דווקא את התפוח הראשון מהעץ, אכלנו אבטיח, הציפורים מצייצות, הזבובים מזדבזבים, דובי נח קצת ואני מתענגת על הרגע הזה. כמו שהוא. ולא חשוב מה היה או כמה אני עייפה.
דרך אגב עדכון מזג האוויר – הלילה והבוקר קרירים ונעימים. בצהריים היה חם נורא והפקיד ההוא, ממשרד התיירות לא פתח אפילו חלון (מזגנים אין ברוב המשרדים. בקניונים -יש) אחרי כמה זמן נהיה סגריר, ירד גשם, התבהר ושוב נעים.
טוב, נו…אצלם גם את הכביסה!