יום אחרי הביופסיות, אני בקושי מצליחה לתפקד, אמיר, המלאך הפרטי שלי, דואג לכל צרכיי . אני נאלצת לקחת קלונקסים ואופיאטים בכל יום כדי להתמודד עם הכאבים שפועמים בחוזקה בכל שעות היום. קשה לי לישון ולמצוא תנוחה שתקל על החזה הדואב.
יום חמישי האחרון – 17/1 – פגישה נוספת אצל האונקולוגית, אני מכינה יום קודם שאלות ומקווה שסוף סוף אוכל להתקדם לקראת קביעת הניתוח המיוחל . אני מגיעה עם חברה טובה של אימי ז"ל . הנוכחות שלה לפחות משמחת אותי ומשרה עליי שלווה מסוימת. אני לא מרגישה לבד.
האונקולוגית אומרת שאין עדיין תוצאות של הביופסיות ולכן הניתוח שהיה אמור להיות ביום ג השבוע ייאלץ שוב להידחות. אני מרגישה תחושת חוסר אונים וחוסר שליטה. התחושה הזאת מובילה אותי למחשבה שייתכן שאם אעבור כריתה מלאה במקום כריתה משמרת שד אוכל למנוע את חזרת הסרטן ואני משוחחת עם האונקולוגית לגבי האפשרות הזאת. במהלך אותה הפגישה מתברר לי גם שהבדיקות הגנטיות שעברתי במסגרת מחקר בפגישה הראשונה שלי אתה, שוללות את מוטציית BRCA1,2 , אבל עדיין היא מייעצת שאבצע ייעוץ גנטי לגבי גנים נוספים שלוקחים לחלק ביצירת סרטן השד. אני יוצאת מהפגישה עם תחושה מעורבת של מצד אחד שמחה על כך שלפחות אני לא נושאת את המוטציה המרכזית בסרטן השד, אך גם בתחושה שעד שלא יחזרו תוצאות הביופסיות לא נדע מה היקף המחלה ועד כמה יש צורך לחתוך ברקמת השד, ואולי אף ייתכן שלא ניתן יהיה לשמר את צורת השד. אני מבולבלת ומתקשרת להתייעץ עם המנתח שלי : פרופסור משה שבתאי ומעדכנת אותו לגבי הביופסיות שעברתי ולגבי רצוני בכריתה מלאה. הוא מציע שאפנה לרפואה פרטית על מנת שאוכל לבחור את המנתח הפלסטי שיבצע את השחזור. אני מסיימת את השיחה יותר מבולבלת וחשה בתוך סחרור, אך מסתירה זאת היטב באמצעות חוש ההומור שלי, שאותו אני רגילה כל כך לגייס במצבי מבוכה ובלבול שכאלה.
כנראה שאני שחקנית טובה, המלאכית שמלווה אותי חשה אותי בשליטה ובתחושה עצמתית ואינה מצליחה לראות שאני עובדת גם על עצמי , ולמעשה מרגישה הכי חסרת ביטחון שיש.
אני חוזרת הביתה, כשתחושת המותשות מוסיפה ללוותני כבת לוויה נאמנה ביותר, לאחר שינה טובה באמצעות מלווי הנאמנים : הקלונקס והאופיאט, אני מתחילה לבצע טלפונים כחיילת ממושמעת ואף מצליחה להתבדח על הכריתה והשחזור בנוסח של : תמיד רציתי ללבוש סטרפלס וללכת בלי חזייה, עכשיו סוף סוף אוכל לזכות בציצים שתמיד רציתי. אני אפילו מתבדחת עם אמיר שנוכל להגיע לפלסטיקאי עם תמונות של ציצים . התת מודע שלי מנסה לצעוק שייתכן שמדובר בטעות, אני משתיקה אותו בתקיפות ומתעלמת ממנו.
למחרת בשיחה עם אבי היקר, רק אז אני מבינה את מה שתת המודע ניסה להגיד לי : "התותבים האלה הם לא את ותחושת הזרות תרגיש לך כמו בובת פלסטיק" . בשיחה עם אבא שלי, הוא מזכיר לי את מה שניסיתי ככל יכולתי להדחיק – עדיין איאלץ להיות במעקב כל חיי, שום דבר לא יכול להבטיח שהסרטן לא יחזור. סיכמתי איתו שעד שלא נדע מה התוצאות של הביופסיות, לא נחליט בנדון, ושאבקש מהאונקולוגית ומהמנתח שהם יהיו אלה שייעצו לי בהתאם לצורך הכירורגי.
אני מסיימת את השיחה כשאני חשה חסרת שליטה, מפוחדת ועצובה והדמעות ממאנות להפסיק. אני חווה את אחד מרגעי השבירה שידעתי שיגיעו, אך לא התכוננתי אליו, מרגישה מחנק ולא יודעת איך לכבות את התחושה הזאת.
ברור לי שבתהליך הזה איאלץ לעבור הרבה UPS ו – DOWNS שכאלה וזה, לצערי היה הראשון מביניהם. זקוקה ללבד. "להתנתק כדי להתחבר מחדש" – Story of my life …
