בדרך להצלחה.
התקלחתי מוקדם, תיכננתי איך אשב ואכתוב בשקט של הבוקר ואנסה ליישר את הדורי חיי. חייבת לעשות חשיבה לאן אני הולכת ואיך אני מתכננת להגיע לשם.
התלבשתי כמעט חגיגי- יצא לי כחול לבן, אמרתי בוקר טוב לזוגי ועליתי לפינת המחשב.
המזגן לא עובד כאן כרגע וזה המקם הכי חם בבית. אז אני מקולחת, זורמת עם הזיעה, מאפשרת ליקום לעשות מה שנכון לו.
בינתיים זוגי מתחיל- בלי שום סיבה הגיונית לדעתי- להעיר את סדרת הילדים. למה? למה להעיר אותם? כמה חיכיתי לבוקר הראשון של החופש שבו לא אצטרך להעיר אף אחד. הם לא שיתפו פעולה, וזה אחלה, אבל עכשיו הוא מפטפט בטלפון בקולי קולות ואני צנצנת אם היכולות שלהם לישון שורדות את השיחה הקולנית.
וואי שוב אני מתלוננת אבל אני כל כך רוצה כמה דקות של שקט נעים לחשוב מחשבות. טוב גירשתי אותו מהבית בעצבים. אין כמו שקט נעים.
אוף למה זה ככה?
אני כל כך משתדלת להיות בוייב הנכון, לנסות שוב ושוב להתחיל ברגל ימין ובחשיבה חיובית ופשוט נראה שאין לי מקום בבית לשקט.
אווווף אני כל כך עצבנית עכשיו ומה כבר ביקשתי.
אוף אוף אוף אין לי כח לכתוב יותר.
נ.ב
מרוב עצבים נכנסתי לאתר של חיפוש עבודות, מצאתי משהו, שלחתי קורות חיים ועכשיו כבר נקבע לי ראיון. אז אולי בכל זאת יהיה בסדר.