שלום לכל קהל מאזיניי ומאזינותיי הנלהבים/ות!
לכבוד המספר העגול הראשון שלנו בבלוג זה, אספר מעט מקורותיי מאז שבעטתי לעצמי בישבן והכרחתי את עצמי לצאת לנופש, כפוי אך הכרחי.
אז בהתחלה חשבתי לרדת מכל העניין, ואמרתי לעצמי שבעצם הרבה יותר כיף להסתלבט בבית עם זוגי והילדים. אחר כך חשבתי שיהיה ממש נחמד לקום מאוחר. ולהתלבש מאוחר. ולעשות הכל מאוחר. וכבר הודעתי לילדים שבסוף אני לא נוסעת, אני נשארת איתם (מספר שלוש מחה: "אבל היה כל כך כיף פעם שעברה שלא היית! אבא עשה לנו מסיבת פיג'מות!"- במילים אחרות: אבא לא היה סגור על כללי השינה). והם כבר הספיקו להביע את חוסר ההתעניינות המוחץ שלהם לכאן או לכאן, רק שאחליט כבר.
סביב 12 בצהריים זוגי פירגן ואמר לי שאני באמת חייבת לנסוע. אז סביב 13 באמת נסעתי.
ברגע שדרכה כף רגלי בחופש, ידעתי שמצאתי את מקומי- לפחות ליומיים הקרובים. התענגתי על כל פיסת זמן פנוי וחופשי שלי. בלי להוציא אגורה- הרגשתי מיליונרית. שלא לדבר על 250 השקלים שישבו אצלי בארנק והיו מוקדשים רק לי (הון, במונחים קמצניים כמו שלי). עצם ההליכה הלא- ממהרת- לשום- מקום מתחנת האוטובוס למשרד של אחותי היה כל כך נפלא ומשחרר- האמת היא שהזיכרון עוד יותר מתוק. לקח לנו שלוש שעות להגיע מהמשרד שלה לדירה, רק כי עצרנו בכל מיני מקומות שאמא טרודה וממהרת אף פעם לא מספיקה לעצור בהם. ואכלנו גלידה.
בקיצור היה ממש נפלא. אפילו 4 שעות העבודה שהייתי צריכה לתת ביום חמישי לא הרסו לי. ריחפתי לי על ענן למוזיאון, טיילתי במשך שעות בלי שאף אחד יפריע לי או ישתעמם לי או ילחיץ אותי. לא ברור איך קרה שבחמש עשרה השנים האחרונות לא ביליתי במקום הכל כך אהוב עלי- לבד! טוב, הרעיון של כמה היה כיף כבר עבר. עכשיו מגיעה לשלב הנפילה.
אז לילה אחד כבר הייתי מחוץ לבית. התקשרתי להתעדכן מה המצב, והקטנה בכלל לא הסכימה לדבר איתי. גם זוגי היה נשמע גרוע, למרות שהכחיש. החלטתי שהגיע הזן לוותר על מה שטוב לי ולחזור הביתה, למרות שכל כך נהניתי.
טעווווווות!!! בבת אחת הכל נעלם. מצאתי את עצמי ממהרת לאוטובוס, מוותרת גם על היוגורט- שייק שפינטזתי עליו, כי אין זמן, המצב הכמעט קבוע.
חזרתי הביתה, ואמנם הקטנה מאוד שמחה, אבל דקה אחרי שנכנסתי בדלת כברקיבלתי פקודות להכין לה שוקו ומהר. האחרים בקושי שמו לב שהגעתי, חוץ ממספר שלוש שאמר: "חבל שחזרת, היית נשארת עוד כמה ימים". מסתבר שהילד מאוד מאוד רצה זמן עם אבא שלו. אבל זה לא העסיק אותי באותו רגע. פשוט התחלתי לבכות. זוגי ראה שאני מבואסת ומיד הדף והאשים, מתוך מגננה. התחלנו לריב… היה די נורא. הרגשתי טיפשה שחזרתי.
אחר כך נרגעתי, ואכלנו ארוחת ערב. אחרי ארוחת הערב התחלתי לריב בטירוף עם הגדולה. אחר כך שוב רבתי עם זוגי. הבנתי שזאת היתה פשוט טעות קטסטרופלית לחזור הביתה באמצע הנופש שלי. הרי הייתי זקוקה לנופש הזה באופן נואש בגלל שביליתי את השנה האחרונה בלוותר על עצמי. ואז- במקום להיות עם עצמי- שוב וויתרתי!!!
כל כ כעסתי שעשיתי משהו שעוד אף פעם לא יצא לי לעשות (אני טיפוס של בית)- לקחתי את התיק ואת המפתחות ונסעתי לי בעשר וחצי בלילה חזרה לאחותי, להמשך הנופש.
בתור פיצוי הארכתי את הנופש כמעט עד כניסת שבת.
היה נפלא.
עברו כבר כמה ימים ואני עדיין מלאה באנרגיות ושמחת חיים פשוטה.
מסקנה: את השנה הקרובה אני מבלה בהאזנה צפופה לעצמי וליכולות שלי, ולא מביאה את עצמי לידי התפרקות.
והדרך לעשות את זה לא תהיה קלה, כי זה אומר שלפעמים אני אצטרך להתמודד עם זוגי מתוסכל או כועס, ולחטוף תלונות וצעקות מהילדים, כשמשהו לא יסתדר להם. אבל אין ברירה, אני פשוט לא יכולה להמשיך לוותר על עצמי.