מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי חלומות.
ואני לא מדברת על החלומות שצצים בלילה, תוך כדי שינה, ונעלמים בבוקר כשאני מתעוררת.
מגיל מאוד צעיר חלמתי לעשות דברים מאוד בוגרים ומגובשים ואבא שלי היקר, אמר לי תמיד: לאט ילדה, את תגיעי להכל אבל אל תפספסי את הילדות שלך בדרך.
ואני… חלמתי! ורק רציתי להגשים.
ככה יצא שכבר בגיל 16 חייתי חיים מלאים בעולם של מבוגרים, בישיבות תכנון, נשאבתי לתוך אסטרטגיות עיסקיות, שיחות ברומו של עולם ואהבתי כל רגע.
בדיעבד… האם פיספסתי את הנעורים?
אולי, במובנים מסוימים.
אבל הרווחתי בגדול את מי שאני היום.
והיום אני יודעת שאף פעם לא מאוחר להיות נערה. הכל עניין של בחירה. גישה.
אז היום… אני נערה אבל בוגרת, מנוסה.
ותמיד ממשיכה ללמוד.
בגיל 21 , אחרי שללא כל ספק הגעתי להשגים מרשימים לגילי דאז כל מה שרציתי זה למלצר!
עצרתי הכל, ארזתי מזוודה וטסתי לניו יורק.
ככה חלמתי לעשות – ככה עשיתי.
מילצרתי, מכרתי בחנות בגדים והרגשתי בת 21 אמיתית.
ההזדמנות הבאה דפקה לי בדלת , ארזתי שוב את המזוודה, עליתי על ואן עם 8 אנשים שרק הכרתי וחציתי מדינות אל South Carolina. כמה חודשים מהממים של הגשמת ה-חלום.
חנות מוזיקה על אחד החופים הכי מתויירים בארה"ב , 24/7 של ים מוזיקה וכיף ועוד להרוויח על זה כסף? לגמרי חלום שהתגשם.
ואז החיים התקדמו ואני הגשמתי עוד ועוד חלמות שחלמתי להגשים.
אבל החיים לקחו אותי גם למקומות פחות ידידותיים ליצירתיות שלי וגרמו לי לא פעם – להפסיק לחלום.
וכשהפסקתי לחלום הפסקתי להגשים.
קמתי בבוקר, הלכתי לישון בלילה וחוזר חלילה. ובין לבין עשיתי לא מעט אבל ממש לא את כל מה שיכולתי לעשות.
בדיעבד…. האם פיספסתי את עצמי?
אם אני אחשוב על זה יותר מידי אני ללא ספק ארגיש שפספסתי הרבה דברים בחיים, שבזבזתי הרבה מידי ימים בחיים.
אבל אני…. בוחרת לראות את ההפך.
גם כשהקצב שלי הפך איטי יותר ממה שיכולתי ורציתי באמת , גם כשנאלצתי להקטין את החלומות, בכל זאת התקדמתי.
אני מי שאני היום בגלל כל מכלול הדברים שחוויתי, גם בימי הדהירה המהירה וגם בימי האטה המאולצת והכואבת.
והיום? אני בדיוק במקום שאני רוצה להיות בו.
חזרתי למגרש, מתמידה באימונים ובעיקר משתתפת.
כשקשה מידי – עוצרת, שותה מים, נחה וחוזרת.
חוזרת אל עצמי, אל היכולת שלי לחלום , לרצות, לסמן מטרות ובעיקר… להגשים.
אין מחיר לזמן שמתבזבז כביכול.
אבל לכל רגע יש ערך ומשמעות.
וזה מה שקובע.
אז המשימה שקיבלתי הפעם בקורס הדיגיטליות בעסקים היא לכתוב חלום עיסקי מטורף.
היה לי קשה. כי להבדיל ממה שאני רגילה לא היה לי חלום כזה לשלוף.
איך שהוא בדרך הארוכה והמופתלת שהחיים העבירו אותי חשבתי שאם אני לא מסוגלת לחלום בגדול – אין לי טעם לחלום בכלל.
עדיף לזרום.
והיום אני כבר יודעת שכל חלום הוא שביל של אושר, נתיב של הגשמה בלי תלות בגודל שלו.
רק העוצמה קובעת.
אז כתשובה למשימה:
אני רוצה לפגוש את ביבי/כחלון או את שניהם.
אני רוצה מהם שעה אחת של הקשבה מלאה.
יש לי כ"כ הרבה מה לומר להם אבל אני אהיה לגמרי ממוקדת.
אני אמחיש להם בדיוק רב מה קורה בעולם העסקים הקטנים , כמה אנשים מוכשרים יש כאן. אנשים שמעיזים לצאת החוצה, לסכן את כל מה שיש להם ולו רק בכדי ללכת בעקבות החלום.
האנשים האלה הם נכס חשוב ביותר לכלכלה שלנו. אבל… לא נותנים להם הזדמנות אמיתית להצליח.
אז…ביבי / כחלון תקשיבו!!
שעה אחת של מלוא ההקשבה מכם.
יש לי משהו מממש מממש חשוב וממוקד להראות לכם. משהו שלגמרי חשוב שתשמעו ותראו, משהו שאם נצליח למצוא לו פתרון ולו קטן, זה יביא למצב של Win Win לכולם. כוללללם.
סיכום דבר:
יש לי הרבה חלומות ואני הולכת לתת לכל אחד מהם מקום של כבוד.
חלקם כבר כתובים בגדול במסלול החיים שלי ואני יודעת שהם יקרו!!
חלקם נכתבים בימים אלה וחלקם יכתבו בהמשך – מה שבטוח… לא משנה מה יקרה בחיי מהיום והלאה, אני מצהירה בקול רם שלעולם לא אפסיק יותר לחלום. גם בגדול.
לחלום ולהגשים.
את החלומות שלי, אף אחד ושום דבר לא יגרמו לי יותר להשתיק.
