אור ראשון של בוקר חדש נראה מבעד לווילון המוגף ובכי של תינוק שובר את שתיקת הלילה.
השמש שולחת קרניים עצלות בניסיון נואש להאיר את היום, ולגרש מעליה את הלילה החשוך, השקט והארוך.
והיא במיטה הרכה, מעכבת את הכניעה ליום החדש, נאחזת בעוד כמה דקות של הלילה, מסרבת להבין כי בכי התינוק ששבר את השתיקה הוא התינוק שלה, שקורא לה.
קריאה נוספת של "אממממא" מעבירה אותה למצב של תפקוד מלא, היא שוכחת את העייפות, את הרצון לישון עוד. היא רצה בשמחה לחדר ממנו נשמעה הקריאה האחת ואין שני לה. מילת קסם המשכיחה הכול, מעלה חיוך ענק על פניה וממלאת את ליבה באהבה שאין לתאר אותה.
מעבר לדלת מחכה לה האושר האמיתי בדמות איש קטן עם פרצוף עגול עיניים ענקיות וחיוך ענק עוד יותר, חיוך של ניצחון, – הוא קרא והיא באה.
הוא מושיט אליה את שתי ידיו הקטנות, שתי ידיים קטנות שמצליחות להביא את הבוקר מהר יותר ובאופן מוחשי יותר מקרני השמש המרקדות.
הרגע שלו חיכתה מגיע, היא מוציאה אותו מהמיטה מחבקת את גופו הקטן והחם ונושמת את ריח התינוק הספוג בגופו, מטביעה את אפה בצווארו השמנמן והוא צוחק צחוק מתגלגל כמו שרק תינוקות יודעים, צחוק תמים ומאושר.
רגעי האושר הקטנים האלה נגמרים מהר, תוך זמן קצר מתעורר הבית כולו ומתחיל המרוץ אחרי החיים.
אמא – מילה קטנה אחת המכילה בתוכה אין ספור מחויבויות, עשייה שדורשת לזכור הכול, להספיק הכול, לדעת כמה שיותר, לדאוג לכול אך לא לדאוג יותר מידי.
כן, לא לדאוג, כי בסופו של היום יגיע שוב הלילה, שייתן מנוחה לגוף ולנפש, ובסיומו של הלילה יפציר השחר והאושר שוב יחכה לה שם…………..
