יום השואה השנה בעבורי בסימן של אבל נוראי .
סבתא שלי מטילדה קנטרג'י הירושלמית בת ה99 נפטרה לפני כמה חודשים…
היא היתה נצר לשואה .נצר עצור וסובל
מאז שרצחו את סבי היא כבר לא היתה היא – ורק בת 26 …אלמנה עם ילד בן 6 בן זרועותיה שנאלץ להפרד מאביו
ששכב על ערש דוואי – כמו בובה חיוורת אבא שלי סיפר לי .
הוא,סבי יצחק כהן שתמונתו נמצאת נצורה ביד ושם יחד עם קדושים אחרים יצא מהרכבת בהיותו מפקד הפרטיזנים בבולגריה ,שהסתתר ביערות וביום האחרון למלחמה כשנודע לו על סיומה רצה לחזור הביתה למשפחתו.
אלה מה? גרמנים שהסתתרו בשוחה ירו בכל איש לבוש מדי פרטיזן ובראשם הוא.
הוא נותר פצוע אנוש ונפטר לאחר אשפוז של כמה ימים בבית החולים בו ניסו להצילו ולא יכלו.
ולמי שאינו יודע יהודי בולגריה היו בגיטאות ואולצו לענוד טלאי צהוב,
הגיטאות היו בבתי ספר שנסגרו ואחד גדול היה בעיר קיוסטנדיל ששם יש אתרי הנצחה ועוד בכל שנה.
נכנסתי בשקט כי כך הורו לי סיפר לי אבא . חיבקתי ונשקתי לו וזהו יותר לא היה לי למי לקרוא אבא.
אבא גם לא זכה עקב מחלתו להגיע לקברו של סבא והורה לי ללכת לחפשו בעיר פלוון ששם כיתתי רגליים כולל בעיריה הלא ממוחשבת שלהם ומשלא נמצא החלטנו אישי ואני לחפשו בבית הקברות עצמו.
הגעתי לבית הקברות היהודי בנסיעה ארוכה ורגלית .העזובה הזלזול,ההרס וצוענים רבים שהחליטו שזה ביתם ושביליו ועוברים בעגלותיהם על קברות היהודים שברו את ליבי.
את הקבר עצמו לא מצאנו ומאחר והיו הרוסים בכמויות לא היססנו.
האיש שלי הנפלא הוציא טלית וספרי תפילה וגם כיפה.טלפונית עם אבי הגוסס התפללו לעילוי נשמתם של הנפטרים וקראו קדיש המוני.
לא ניתן לתאר את קדושת השם במקום העזוב הזה באותו רגע ואני יכולה רק לספר על דמעותינו שנשפכו במקום ועל אבא שלי האהוב שבכה איתנו.
הוא זכה לאמר קדיש זה וזמן קצר לאחר מכן נפטר כואב ועצוב.
וחזרה לסבתא שלי ולהמשך חייה מיום מותו של סבא.
סבתא מטי נכנסה למעגל עצמי בו היא דאגה אך לצרכיה, החליפה בעלים ועוזרות על ימין ושמאל ועל הדרך רמסה אנשים ופקדה ביד רמה .
היא לא ידעה לתת אהבה מתוכה…שם האהבה כבר לא שררה.
הרגש הזה אבד לה .
עד…שנולדתי . עבורה הייתי חיים אחרים. נצר שלה.
לי יש נהלים אחרים לחיים – אני חזקה ולא מרשה שינהלו לי אותם .
מה שיש לי אומר בפניו של אדם שאחשוב שמגיע לו שאומר.
אעשה זאת בנעימות ותקיפות אבל את דעתי אביע.
לפתע סבתא ראתה מישהי חזקה ממנה שלא פחדה לאמר לה אמת,שלא פחדה ממנה בכלל.
היא סגדה לי בחייה והסניפה אותי אליה .
עזרה לי כשלא היה מי… בכל צורה שניתן היה.
הדבר היחיד בו לא נפתחה אלי היה – אהבתה לסבא שלי ועברם שם.
למדתי המון מהסביבה ,מחבריה וידידיה הרבים להם העדיפה לספר ולא לשתף אותנו-משפחתה הקטנה .
כשהכנתי עבודת שורשים עם ביתי גיליתי שהיו לסבא ילדים נוספים בבולגריה,ילדים ומשפחה נוספת כשהסתתר בהרים.
ביתו של ראש הכפר בו הסתתר הכריחה אותו להיות עמה.היא התאהבה בו ולא היה אכפת לה שהיה נשוי.
איימה שתלשין על המצאו והמצאם של יהודים רבים בהרים והוא כדי להגן עליהם חי עימה עד סוף המלחמה והיום בו נפגע ומשם ילדיהם.
ניסיתי לחפשם גם כן בימי היותי בפלוון ולא מצאתים .מצאתי רק שנקבר בשם אחר שלא יזהו שהוא …כהן ויהודי.שמו היה שם כואב…וזה באמת כואב.
סבתא מטי שלי פחדה.
פחדה שנשפוט,
שנביט בה אחרת,
שנגרום לה לבכות…
ולה כבר לא היו דמעות.
החוזק שלה היה חולשה ענקית שהסתירה .
גיליתי בלוויתה חברים צעירים שהרשתה להם לצלמה ותיעדוה ולי לא נתנה .
אנשים ששיתפה בכאביה ומכאוביה ולי לא נתנה .
היא לא רצתה שנסבול ונכאב איתה.
הספיק לה לעבור זאת ולדעת שלנו לא יקרה מאומה.
ועל הדרך שכחה את הרגש,הוא אבד ביחסים בין נכדיה עימה.
ורק אני נותרתי לה .נכדה יחידה .
ובשנתה האחרונה,קרה מקרה משפחתי בריאותי ולא ביקרתי אותה כרגיל.חייה היו עם בן זוגה בבית דיור מוגן וכשהוא נפטר ממחלה היא דעכה ועל זה אני מיצרה מפני שחשבתי שהיא תחיה לנצח .
בן זוגה היה צעיר ממנה ב-15 שנה וחשב שהיא היפה בנשים .ולא.הוא לא טעה היא היתה ברה וצחה
פניה ללא קמט ועניה כחולות ואף כשנקראתי לזהותה במותה היה לה ריח בושם יוקרתי כשבדרך כלל לאנשים בגילה הרם ריח לא ממש נעים.
ולא לא ידעתי מה מצבה כי הסתירה ממני ורק כשנפטרה בודדה בבית החולים נמסר לי שלא רצתה להעיק עלי ולספר לי כי ידעה על מצבנו ולא רצתה להעיק.
סבתא שלי.
יפה שלי,
את ידעת כמה אוהבת אותך אני.
איך, איך ,איך לא נתת לי להיות איתך.
לאחוז בידך,ללטפך כשכואב.
כשהתקשרתי אמרת שהכל בסדר ושלא אדאג ובנתיים דעכת לי.
יהי זכרך ברוך וביום הארור הזה
אנחנו נייצג אותך בחיים פה .
אנחנו התשובה לצורר שניסה למגר אותנו
אנחנו החיים.
גם אם כואב ועצוב נהיה פה בארץ ישראל זכרון לעד.
