גברת ורטיצ'בסקי ישבה משועממת במשרד האפרפר. בהתה בקירות המכוסים טפט דמוי עץ, הסתובבה מפוהקת בכסא המרופד והציצה בחלון המשקיף אל הרחוב הסואן. לפתע אור ניצת בעיניה. אני יודעת מה יתן משמעות לתפקידי כיושבת ראש וועדת מתן שמות לחגים!! אשנה את שמו של אחד המועדים!
כך אמרה לעצמה הגברת, שכבר מזמן רצתה לעשות משהו בעל משמעות. חשבה וחשבה. בחגים הדתיים אין לגעת. יום העצמאות קליט וטוב. חנוכה חנוכיה. לקח להם הרבה זמן להגיע להברקה הזאת. חג האילנות כבר קיבל יותר מדי שמות. מה נשאר? ברור!! התשובה הלא נעוצה בחמש היצירות העקומות שעל קיר השעם! יום האם! איזה שם ערכאי ונוראי. סתם תירוץ לבזבוז זמן ודפים בגני הילדים. הלא האמהות של היום כבר לא מטפלות בילדיהן והאבות המסכנים קמים בלילה.
אחוזת תזזית הרימה את השפופרת וחייגה את הספרה 0. בקול צווחני,עוד בטרם המזכירה הספיקה לענות נבחה גברת ורטיצ'בסקי בקול: "כנסי את כולם לישיבת חירום! היום נשנה את יום האם!!!!"
"את בטוחה?" שאלה המזכירה ברטט.
"האם אי פעם שיניתי את דעתי בהקשר למשהו?! קדימה! כנסי את כולם!"
העובדים כונסו, החמיאו על חולצת האפרסק בעלת מפתח הסירה של המנהלת, חייכו בחשיבות זה אל זו והחלו לדון. ברגע נצנוץ גאוני בהחלט, הוחלט לקרוא ליום זה "יום המשפחה". הרי משפחות היום מורכבות מאבות בלבד או אמהות בלבד. וגרושים גרושות ויחידנים ויחידניות. ומי יודע מה עוד? לא נסתבך – יום המשפחה. כמקובל בארצות רבות אחרות.
מה שלא סיפרו לחברי הוועדה הוא, כי אכן מקובל לחוג את יום המשפחה בארצות אחרות, אך לא על חשבון יום האם. אותו השאירו כפי שהוא. לאבות שהרגישו מקופחים פשוט הוסיפו את יום האב, ולנשים שרצו עוד צומי הכריזו על יום האישה הבינלאומי.
השנים חלפו עברו להן ויום האם נשכח כלא היה. קם דור שלא ידע את יוסף ולא השכיל לקשר ביני כאמא מסורה ונהדרת ובין יום המשפחה הריק מתוכן.
עד שצהריים שמשי אחד, בשמיני לחודש מאי, בארץ אחרת רחוקה, ישבתי לי על הדשא ועסקתי בענייני היום. לפתע נשמעו צהלות מוכרות ממורד הרחוב, שלוו בצעדים מהירים ובדילוגים נרגשים. פתאום הרגשתי זוג ידיים קטנות לופת אותי בחוזקה. ואחריו עוד זוג עם חיבוק ונישוק ומלוא התיק שירים, ציורים, עציץ אחד קטן וסיכת בד לדש הבגד.
"תראי מה הכנו לך ליום האם! יום אם שמח אמא!! את אוהבת אותי?"
וזה היה נעים וטוב.
~~~~~
אחרית דבר:
גברת ורטיצ'בסקי פוטרה מעבודתה כשנתיים מאוחר יותר, ואותה אישה מרושעת, שמעולם לא היתה ולא נבראה, סיימה את חייה מחוסרת כל ובודדה בשנת 2016, על גבי דף נייר זה.