פעם ראשונה שביקרתי ביועזר בר יין היתה לפני כ-10 שנים. כבר אז הוא היה מוסד ידוע ולכן ביקורי הראשון היה לבראנץ’ שהתחיל, כמדומני, בערך באותה תקופה. רק כחצי עשור מאוחר יותר חזרתי לשם בשנית, הפעם לארוחת היומולדת שלי, על חשבון ההורים. ביגל מהבלוג פירורים הכינה אותי עם רשימת מנות שאני חייבת לטעום – לא פסחתי על אף אחת מהן, וחיי אחרי אותו ביקור לא היו אותם חיים. נאלצתי לחסוך כל שקל ושקל לביקורים הבאים, ובין לבין למצוא אנשים שיממנו לי ביקורים נוספים.
בינתיים, לרגל המיתון שצץ לו מתישהו, ביועזר הוסיפו תפריט של מנות "בקטנה" במחירים שפויים, דגימות מכובדות מהתפריט הרגיל. מצאנו את עצמנו חוזרים לעתים תכופות יותר ונהנים מארוחה במחיר סביר, וממגוון רחב של מנות בארוחה אחת.
מצעד הכוכבים של יועזר
וכך חלפו להן 15 שנים, ויועזר חוגג בקול תרועה רבה, במשך חודש שלם שתכף עומד להסתיים (מ-15 לאוקטובר עד 15 לנובמבר). במקביל לבראנץ’ הצהריים של שישי ושבת, הרחיבו את תפריט המנות "בקטנה" לתפריט יומולדת חגיגי – "יועזר בקטנה – מצעד הכוכבים של יועזר" (פערי המחירים בין ה"קטנה" לבין אלו שפרסמתי בארוחת היומולדת שלי מסמרי שיער). היו גם כמה אירועים מיוחדים, בהם הייתי מוכנה להיות אפילו נר מהנרות שמאירים את המקום, רק כדי להציץ בהם, אבל לדאבוני לא זכיתי.
אז בשבת בצהריים לקחתי את אבא, שכל כך נהנה לחזור למקום המופלא הזה, ועשינו לנו ארוחה של טעימות. חוץ מהמבחר המרשים של המנות הקטנות, יתרון נוסף של ארוחת צהריים הוא שיש רמה סבירה של תאורה לסשן של צילומים, בניגוד לערב, אז המקום אפל ומואר לאור נרות בלבד. גם במשך היום לא מאוד מואר, אבל מיקמנו את עצמנו באחד משני השולחנות הבודדים ליד החלונות, הפינה המועדפת על אבי.
הוא התחיל עם המנה שאיתה הוא תמיד מתחיל – פטה כפרי (28 ₪). מדובר בפטה גס של בשר, מנה מצויינת, אף כי לא מהמועדפות עליי באופן אישי.
גם אני התחלתי עם המועדף שלי, מנה שקשה לי לפסוח עליה – פולנטה מתירס טרי עם ביצה עלומה וכמהין (58 ₪). מדובר בפולנטה מעולה, עליה ביצה עלומה שכשפוצעים אותה ניגר ממנה חלמון כתום שטובל את הפולנטה, מעשיר את טעמה ומתמזג עם הכמהין הנפלא.
אבא המשיך עם ביף בורגיניון עם ירקות שורש (66 ₪), מנה בה הבשר הרך נמס בפה עם רוטב מצוין.
אני המשכתי עם הסטייה שלי נקניקיית דם. נקניקיית דם, למי ששואל, היא נקניקיה שמרכיביה המרכזיים הם דם, שומן וסוג משתנה של קמח ו/או קטניות (שיבולת שועל, לדוגמא), ולפעמים גם בשר. את הסיפור שלי עם נקניקיות דם התחלתי בסקוטלנד, שם הכרחתי את הסקוטי שאירח אותי להשיג לי בלאק פודינג Black Pudding, כי הייתי חייבת לנסות. אבא שלי, קרניבור גדול בעל שורשים אנגליים, שאינו בוחל בשום אוכל, היה מזועזע. "זו נקניקיית דם", הוא הזדעק. אבל זה לא עצר אותי. טעמתי והתאהבתי. טעם גן עדן. מאז אני רודפת אחרי המאכל הזה בכל העולם.
את גרסת הפודינג השחור של הדם אכלתי שוב בארוחות הבוקר באירלנד, אף כי זה לא הגיע לקרסוליי המנה הסקוטית, ובכמה מסעדות מפונפנות בלונדון (The Cadogan Arms, The Wolseley). אח"כ נפגשתי עם הגרסה הספרדית של הדם הזה, מורסייה Morcilla, אותה דגמתי לא פעם בלה צ’אמפה, שגם היא מרטיטה את ליבי בכל פעם מחדש. אפילו בבודפשט, בשוק המקומי, טרפתי אחת, אבל שכחתי לבדוק איך הם קוראים לה שם. למעשה, כמעט לכל אזור באירופה יש את נקניקיית הדם שלו, עם השם שלה, כמו הבלוטוורסט הגרמנית (Blutwurst), ומסתבר שאפילו קישקע הוא שם של נקניקיית דם במזרח אירופה, שעשויה, השם ישמור, מחזיר. או ככה לפחות טוענים בתנ"ך שלי – ויקיפדיה (קישקע זה לא ביידיש?).
אז ביועזר דגמתי את הגרסה הצרפתית בודן נואר (40 ₪) – Boudin Noir. לטעמי פחות מוצלחת מידידותיה האנגלית והספרדית, אבל עדיין מצליחה לתת מענה לפטיש שלי. אפילו אבא העז לטעום לראשונה בחייו נקניקיית דם, אבל לא מאוד התרגש.
מכיוון שיש לי עיניים גדולות, וגם כי לא יכולתי לפסוח על עוד מנת דגל, לקחתי גם ניוקי תפוחי אדמה ופורצ’יני עם כמהין (58 ₪). מודה שבשלב מתקדם זה של הארוחה, גם שמן כמהין הוא שמן, ולמרות שזו מנה אלוהית, עודף השמן קצת חנק אותי. לא שזה מנע ממני לסיים הכל בצלחת ועוד לקחת קינוח.
קינחנו בגלידת אספרסו מצוינת!
במהלך הארוחה הספקנו לקשקש עם מעוז אלונים, שהתחיל את דרכו לפני שנים ביועזר, עם עצירה קטנה ב-Wine & More של חינאווי, שם העניק לי ערב בלתי נשכח. אלונים מצא את מושבו ב"בסטה" המקסימה, בה זכיתי להרבה ארוחות משובחות (וסליחה אם החסרתי כמה נקודות ציון בדרכו המקצועית).
בתקווה להספיק ביקור נוסף בחגיגות יום ההולדת של יועזר, נותר לי רק לברך: יומולדת שמח, ובתקווה לעוד הרבה שכמותו.
לבלוג "לא סוגרת ת'פה" של יעל מוריס
עוד על חגיגות יום ההולדת של יועזר בבלוג "הגרגרנית", לחצו כאן >>
