היום יש לי יום הולדת
בבוקר אני 'חוגגת' ב- Physical Therapy שעה של סיבובי יד שמאל כדי לחזק אותה ולהגדיל את טווח השימוש בה, האמת? בפעם הראשונה שהלכתי לשם לפני כמעט שבוע הופתעתי עד כמה זה עוזר וחשוב, לפני הטיפול הצלחתי להרים את היד אולי 20 ס"מ, בתום הטיפול היד התרוממה 60 ס"מ ועם כל יום שעובר (ואני עושה באדיקות את שיעורי הבית) היד משתפרת. כשקבעו לי את הפגישה הראשונה עם הצוות של ה-Physical Therapy, אמרו לי להגיע לבנין מספר 301, אני מגיעה, ובכניסה יושב מתנדב מבוגר שמתפקד כמודיעין של הבניין. עצרתי אצלו ושאלתי אותו איפה נמצא Physical Therapy, הוא מחייך אלי ושואל מה שלומי ואז אומר לי: "טעית בבניין, זה נמצא במספר 401, כאן זה 301" עניתי לו: "אבל אמרו לי להגיע ל-301" , "לא" הוא עונה בביטחון ומראה לי טופס של כל המחלקות ומספרי הביניינים "תלכי ל- 401, כאן זה לא נמצא, כנראה הטעו אותך, אבל אל דאגה, זה לא רחוק, זה ממש מעבר לכביש", רגע לפני שהלכתי לבניין 401 אני מסתכלת מסביב ומול העיניים רואה שלט גדול שרשום עליו Physical Therapy, אמרתי לו: "תראה, הנה זה כאן, ממש מולך!" הוא מסתכל על השלט, "אה, זה? זה לחולי סרטן, את רואה כתוב אונקולוגיה, זה לא בשבילך" אני מסתכלת עליו בחיוך, ואומרת: "זה דווקא כן בשבילי, זה מה שחיפשתי!", הוא הוריד את העיניים במבוכה ואני נכנסתי למחלקה.
אני דווקא מבינה אותו, אני לא ניראת חולה, בטח לא בסרטן, אני ניראת לו צעירה, עם שיער (לבינתיים), זו מחלה מתעתעת, כשיש דלקת גרון, אז כואב, אפילו יש חום לפעמים, משתעלים, מרגישים חולשה, עייפות, כאב, הגוף מתריע שמשהו לא בסדר, הולכים לרופא, מקבלים תרופה, לוקחים יום יומיים מחלה בבית ומרגישים יותר טוב. אותו כנ"ל לגבי כל דלקת, חיידק או וירוס, יש הרבה מחלות שמתגלות בבדיקות דם שגרתיות, הגוף מסמן שמשהו לא בסדר ואנחנו מקשיבים לו… כאן קשה "להקשיב" לגוף, אני קוראת למחלה הזו The quiet killer בשקט בשקט בלי שאף אחד מרגיש, בלי סימנים חיצוניים או פנימיים היא תוקפת, לאט לאט, היא גדלה ומתפתחת ואז זה פשוט עניין של מזל, תפסת מוקדם (כלומר גילית במקרה, לפני שמשהו מתחיל לכאוב) סיכוי גדול שתבריא, תפסת מאוחר (משהו כואב, מציק, מתנפח) זו כבר בעיה רצינית, הרבה פעמים ללא מרפא.
כל כך הרבה שאלות שאלנו את הרופאים וכל כך הרבה פעמים הם ענו אנחנו לא יודעים, לא בטוחים, לא מבינים למה זה קורה, הם לא יודעים למה נוצר הסרטן, הם יודעים לרפא אותו רק בחלק מהמקרים, רב הנסתר על הגלוי, הם עובדים לפי פרוטוקולים קיימים (שי למשל כבר די התייאש מה"לא יודע, לא בטוח" של הרופאים ואחרי שקרא את כל הספרות שאפשר בנושא סרטן השד, אפילו אתרים סיניים, הוא קורא למנתחת שלי "השרברב" כי לפי טענתו כל מה שהיא יודעת לעשות זה לפתוח, להוציא ולסגור, לאונקולוגית הוא קורא "הרוקח" כי מה שהיא עושה על בסיס הפתולוגיה שהשרברב נתן לה זה לבחור את התרופות המתאימות למקרה שלי).
אני לעומת זאת קוראת לזה אובדן עידן התמימות, ההבנה שהגוף בגד בי למרות שתמיד ניסיתי לדאוג לו. לתמיד ילך איתי צל של חשש ופחד.
אבל אופטימיות היא שם המשחק, נכון? שבועיים לפני שהלכתי לממוגרפיה הזמנו כרטיסי טיסה לחופשת חורף משפחתית לקולומביה. עד לפני שבוע היה ברור שאני לא אוכל לנסוע, אבל כששאלתי את הרופאה שבוע שעבר, היא אמרה, חשוב שתסעי עם המשפחה, זה יחזק אותך ואותם, את לא צריכה לעשות באנג'י או הייק ארוך בג'ונגל, אבל חופשה רק תעשה טוב לכולכם.
אז ברור שאני נוסעת. ארזתי היום ושמתי את האבן HOPE שדפי נתנה לי, ושהיא קיבלה אותה בירושה מנורית בתיק שלי, הלכתי לדנה לקחת שמלות כייפות ונעימות שיתאימו לים וגם יסתירו את מה שצריך, קיפלתי הכל במזוודה, וגם את המחלה קיפלתי והכנסתי אותה, שתהיה שם ברקע אם היא רוצה. אני מתכוונת להנות גם אם היא מחליטה לבוא. בטוח גם למחלות בא להנות בים.
ההיסטוריונית האמריקאית Mary Ritter Beard אמרה פעם:
Travel is more than the seeing of sights; it is a change that goes on, deep and permanent, in the ideas of living
אז אני נוסעת לחופש וכשאחזור, יתחיל פרק מספר 2, אבל אני מתרכזת רק במה שעכשיו. בוקר טוב גיל 44.
