שנות ילדותי הראשונות עברו עלי בחולות אשקלון.
עד כיתה ג' למדתי בבית הספר "ארלוזורוב" בשכונת "עתיקות".
בהפסקות של כיתה א' היינו, אני וחברתי ליאורה תופסות את ניסים, ילד חמוד וג'ינג'י ומנשקות אותו עד כלות.
הכל מתוך אהבה – באמת. אני רק מקווה שלא הטבענו בו צלקות חמורות מדי…
גרנו אז בשיכון של אנשי קבע, בבניייני רכבת בני שלוש קומות.
בבניין ממול גרה בתיה זינגר, חברה טובה שלי שבינתיים אבדו עקבותיה.
היו אלה הימים שלפני מלחמת ששת הימים.
עדיין אפשר היה להסתובב ברחובות ללא חשש ואת הילדות העברנו בחולות או באיסוף מטבעות עתיקים בפארק אשקלון.
בין הבניינים עמדו חבלי כביסה משותפים.
כן. את הכביסה תלו האמהות שלנו ב"פרהסיה", במרחב הציבורי הפתוח וללא כל חשש.
אמא שלי היתה חובבת תפירה ותפרה לי שמלמלות יפהפיות לפי גזרות של "בורדה".
הנוהל היה קבוע;
את הבדים היתה אמי קונה במרכז המסחרי אצל החייט – שאריות בדים.
היינו הולכות ביחד לבחור את הבד ואחר כך היינו יושבות לבחור את הגזרה ביחד.
בלילות – היתה אמי תופרת את השמלה.
אחר כך, מכבסת ומגהצת.
באירוע הקרוב או בשבת הייתי לובשת את השמלה.
ואז אבא היה מצלם אותי בפוזה ייחודית…
יום אחד נכנסנו, אמא ואני, לחייט וראינו בד מרהיב ומדליק.
כל הבד היה משובץ בשחור-לבן, אך ממרחק ניתן
היה לראות איך המשבצות מתהוות לקבוצות אשר יוצרות עיגולים.
היה לראות איך המשבצות מתהוות לקבוצות אשר יוצרות עיגולים.בהחלט בד מיוחד.
חזרנו הביתה ובחרנו גזרה.
עד היום אני זוכרת את השמלה הזו, את גזרת הפעמון באורך מיני סטייל "טוויגי" ואת השוליים האדומים שאמא תפרה בסרט אלכסון מסאטן.
הכל עבד לפי הנוהל – עד שאמא באה להוריד את הכביסה.
והשמלה איננה…
שבועיים אחר כך הרגשתי לא טוב ואמא לקחה אותי לקופת החולים.
בעודנו יושבות בתור לרופא, אני רואה ילדה אחת לובשת את השמלה שלי….
לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה, משכה אמי את ידי, הניחה אצבע על פיה ולחשה "ששששששששששש"!!!
"אבל, אמא…." לחשתי בקול חנוק…
"אם היא לקחה את השמלה, כנראה שהיא צריכה את זה יותר ממך. אל תדאגי… אני כבר אתפור לך שמלה חדשה"…
לא "גנבה", אלא "לקחה"…. זהו.
מוקדש באהבה רבה לאמי היקרה, אילנה צברי-דרור.