אנחנו כבר 11 ימים בפיליפינים ועכשיו על ספינת עכביש באל-נידו שבפאלוואן, באמצע הים, בא לי הדחף לכתוב פוסט לסלונה. "אנחנו" זה רוני בעלי בן ה58, אני בת 55 ועידו בן 11. היעדים עד עכשיו, האי לוזון- מנילה וצפונה ופאלוואן. מקווה שאצליח להעביר חלק מהתחושות שחשים כאן, גם במילים וגם בתמונות.
אני לא איזה טיילנית מי יודע מה ומעולם לא עשיתי טיול אחרי צבא. כן, גם לפני 35 שנים בני דורי לקחו פסק זמן אחרי הצבא. אני לא ובטיול הזה יותר מתמיד אני מרגישה בהרפתקאה אחת מתמשכת. רוני שהוא זאולוג במקצועו ומדריך טיולים ללמקומות אקזוטיים כאלו כמו קניה וטנזניה, גלאפגוס וקוסטה ריקה, תכנן את הטיול עם סוכנות ממנילה ששותפים בה ישראלים.. כמובן. סמכתי על רוני ב100 אחוז כי אחרי 34 שנות נישואים אני מתאהבת ברוני לגמרי בטיולים האלו (פסס..אהבה אפלטונית, עידו איתנו בחדר).
בפיליפינים סדר קדימויות ברור: הטבע הכי חשוב, אחר כך האדם, במקום השלישי הכנסיה, במקום הרביעי ה wifi.
הטבע שולט! לשמחתי (ולצערו של רוני!) רק כמעט חווינו סופת טייפון, הוא הגיע למקומות שהיינו בהם 24 שעות אחרי שעזבנו. הטייפון הוא חלק מהטבע, יש כאלו 40 בשנה. המדוזות שהיום גרמו לי לכוויה הן חלק מהים, טרסות האורז המדהימות הן חלק מטיולי ה must.
במקום השני : האדם, האדם בעיקר משתלב בטבע או נכון יותר חי בהדדיות עם הטבע. את המזון בפאלוואן האנשים דגים, או קוטפים, או מגדלים. את האורז "מייבאים״ ממנילה. השירותים 00, בסיסיים ביותר ואולי מידי. הבגדים ״זרוקים״ לא נראה שנותנים עליהם את הדעת. רוב האנשים נעים ממקום למקום על אופנועים ולעיתים מעמיסים על אופנוע אחד גם 6 אנשים בשיטת הסנדוויץ של מבוגר וילד לסירוגין.
הכל כאן ממש זול ומתרגלים לזה מהר מאוד. ארוחה ב50 שח כוללת יין טעים. הכל טרי ממש ונקווה שגם נקי. כאן באל-נידו וגם בצפון בבאנאווי, לא ראינו בכפרים ובערים מערכות ביוב או פינויי זבל. נראה שהם שורפים דברים מיותרים. ריח השריפה עומד באוויר בקביעות. התיירים מקבלים כאן יחס מיוחד. לא מתחנף, כן מתאמץ. רוב הנהגים ופקידי הקבלה בבתי המלון מדברים אנגלית. אבל גם אלו שלא, יעשו הכל כדי להבין מה אתה רוצה.
הכל כאן איכשהו מצליח אם כי לא ממש ברור איך. יוצאים לשיט אדיר עם ספינה שמתקנים במהלך הדרך 4 פעמים. יוצאים עם ג׳יפ להר הגעש xxx עם מעיינות מים שמגיעים משום מקום, ואת המנוע של הרכב מקררים 10 פעמים במהלך דרך קשה של שעה וחצי בחום של 40 מעלות. עידו אומר שכדי לשרוד בטיול צריך סבלנות, אומץ וסקרנות. אני זקוקה גם ליכולת הסתגלות לעוני העשיר שיש כאן, לקפה פעם ביום ובעיקר לשירותים.
כבר טיילנו במפלי פגסאנחאן, בהר הגעש תאאל, בהר הגעש פינאטובו, בבנאווי החולשת על אלפי דונמים של שדות אורז, בבטאד, בסגאדה, במערה התת קרקעית הכי מטורפת, סומגינג קייב, בפאלאוואן בנהר התת קרקעי – אחד משבעת פלאי עולם. פספסנו את הגונגל בגלל חג הפסחא, ובשלושת הימים האחרונים אנחנו באל נידו. לדרך לאל נידו יצאנו פעמיים, בפעם הראשונה בטיסה ממנילה לפוארטו פרינססה חזרנו על עקבותינו בגלל תקלה טכנית. ״זכינו״ ללילה במנילה בבית מלון נוראי, אבל התקלה תוקתקה בצורה כל כך שקטה ועניינית שבעיקר התלהבנו. בפעם השניה יצאנו למחרת בבוקר בטיסה ישירה והגענו בשלום. יש כאן בעיקר צעירים מכל העולם הגיל הממוצע 25, אפשר לחיות כאן ב 100 שח ליום, האוכל בסיסי וטרי. אין מים זורמים ובעלי בתי המלון ממלאים חביות של מים מנהר המרוחק כ 18 ק״מ מהכפר.
הכנסיות בפיליפינים בולטות לעין. רוב האנשים מחוץ למנילה חיים בבתים קטנטנים עשויים מפח או מבמבוק, הבתים, האוטובוסים, הגג של הווספות, עשויים מפח. באיים הבתים עשויים מבמבוק ועץ. לצד הפחונים או בתי העץ המיניאטורים, הכנסיות נראות ממש מעולם אחר. כאילו שליט כל יכול ״תקע״ אותן. כשהגיעה אזהרת הטייפון חשבתי שהמקום הבטוח היחידי למקומיים הם הכנסיות. אין ספק שלישו ואלוהים נותנים כאן כבוד רציני.
ועכשיו ל wifi – כמכורים לקשר ועדכונים אנחנו שלושתינו עוברים פה גמילה בכח. יש טלפונים סלולאריים אין אינטרנט. תאמינו לי כשרגילים לעדכן ולהתעדכן זה לא כיף אבל גורם לנו להעריך את התקשורת בבית. בקיצור: אם אתם אחרי צבא, בני 30, או 40 או 50 ומעלה לכו על הפיליפינים. העולם שייך לצעירים וגם לצעירים ברוחם. עוד משהו, העונה המומלצת אפריל. פוסט מסכם בשבוע הבא. חג חירות שמח.
