ראובן הניח את טבעת הזהב על השולחן ויצא את חדרו. טבעת נישואיו הראשונים והיחידים חדלה מלשמש סימן. אצבעו החלה להתרגל והשקע שעטף אותה החל להתמלא מחדש עד שהותיר רק את סימן האין-שיזוף.
היא מתה. לא נפטרה ולא נעליים. היא מתה ואין יותר רחל. 65 שנה יחד עד שמתה. מי שיגיד שרחל נפטרה יאלץ את ראובן לצעוק עליו וראובן לא אוהב לצעוק, זה מעיר את רחל משנת הצהריים.
בשבוע שעבר היא מתה. שכבה בבית החולים בפנימית ג' ושם החליט מי שהחליט שזהו, היא לא חוזרת הביתה ומשאירה את ראובן לבד. "מתה לי", מלמל ראובן כל הלוויה, "מתה לי"..
השבעה הייתה קשה על ראובן. העצב נמהל בעוגיות שהתמוססו בתה האינסופי שזרם מהתרמוס אל קיבתו המצוערת ואל קיבתם המקרקרת של מבקריו הביקורתיים.
"לא נראה עצוב הראובן הזה", "התלבש יפה ללוויה", "לא יושב על הרצפה, אלא על כסא". אילו רק ידעו שהלב שלו הלך יחד איתה והגב שלו מונע ממנו להתיישב בגובה נמוך ושהתה הזה שוטף את הגרון אבל משאיר אותו יבש יבש מהדמעות.
רחל הייתה כל עולמו. כמו שמש וירח גם יחד. לא עזבתהו ולו לרגע. אהבה אותו והוא אותה כמו זוג שהרגע הכירו במועדון ההוא בתל אביב כשהזמין אותה לסודה והיא כבר דמיינה כמה גזים עוד יהיו מנת חלקם כל חייהם. צדקה. זה היה הסוד הפרטי והמביך שלהם והוא חזר לראובן באמצע הקבורה והצחיק אותו אבל לא את הקהל שחשב שהוא השתגע ולא נורמלי.
זהו. לילה ראשון בלי שבעה ובלי רחל ובלי שמש וירח. בלי טבעת ובלי גזים. לילה ריק. ראובן נרדם במהרה, רגליו מונחות על כרית וראשו מוסב מעט הצידה כדי להפנות את הנחירות מרחל והלאה.
בבוקר הוא כבר לא התעורר. נותר במיטתו אבל הוא חגג כבר עם רחל את הלילה הראשון כאנשים ללא גוף. היה לו ארוך מיד לשבת שבעה, רצה מאוד לקצרה, אבל חס על השכנים ועל הנאותיהם מקרקר טבול בתה לא נגמר. אבל כעת יכול היה להניח לעצמו להחליט. עזב את מה שנשאר, הרי לא נשאר דבר פרט לטבעת.
ומה היא אותה טבעת אלמלא הברזל שמחבר בין שניים. וכששניים כבר לבדם, הברזל הופך לרך וחסר יכולת.
רחל שמחה לראותו שוכב לידה פתאום. כבר יכלה לחבקו, לא כמו בפנימית ג'.
