אחד הביטויים הזכורים לי ביותר ככותבת, הוא וריאציה כלשהי של "חרט על דגלו/ חרטנו על דגלנו/ חרטה על דגלה". לא משנה על מי כתבת או קראת: חברת נדל"ן, מותגי רכב או אופנה, רפואה פרטית, מזון… כולם חרטו משהו על דגלם. שזה מצחיק, כי בד הוא לא החומר הכי חריט. כשהתחלתי לכתוב, באמצע העשור האחרון של האלף הקודם, כל מילה שנחרטה הודפסה באלפי עותקים אלמותיים והופצה פיסית ללקוחות. היום, אני משערת, נהוג לחרוט B/A ולהישאר עם הגרסה בעלת התוצאה החיובית ביותר.
מעט מאד דגלים הנפתי בחיי. סביר להניח שאם הייתי חורטת על מי מהם ערך חשוב שלא אשכח או מסר שירגש אותי לפעולה, הייתי זוכרת. תמיד חשבתי שלחרוט מטרה, כוונה או חלום על דגל ולהניף, היא אסטרטגיה פסיכולוגית מבריקה של דרבון עצמי. מהלך דרמטי שלא יאפשר לך להתקפל ולא יותיר פתח לחֲרָטָה.
בבלוג הזה אכתוב על הנושאים שמן הסתם חרטתי על דגלי: פרסום וכתיבה, אימהות חד-הורית, חינוך מיוחד בשבילי, רביצה והתמכרות לשעמום, להשתדל לעשות טוב, לעולם לא ליפול, לעולם לא להיות חולה, בנועם, לעגל, ובשנה האחרונה: לזרום ולראות מה יקרה, שמכל החריטות – זו הכי לא מתאימה לאופיי, אבל באופן מפתיע מסתדרת לי בול, פתאום.
לפני שנה נפרדתי מהעשור שהיה הכי טוב והכי רע אלי: 40-50. השנה אני עסוקה בלעדכן גרסה. לתת ליותר החלטות לצאת מהמחשבה אל הפועל, לשוב ולחבוש את ספסל הלימודים ולפנק את עצמי בלהתלבט ובלקחת את הזמן. וראו זאת כחריטה.
*אם קיבלת ממני לינק לבלוג, זה בגלל שזכרתי את חיבתך לקריאה, או בגלל איזשהו קשר שיש לך לכתיבה ואלי.