שולמית אלוני 2014-1928
*
כנערה, מעולם לא היה לי מושא הערצה מתחום הבידור או הסלב, מהסוג שילדות צעירות נוטות לחקות ולהעריץ. לא הייתה זמרת או שחקנית שחלמתי להיות כמותה ומעולם לא תליתי בחדרי פוסטרים של דמויות "מופת" מעולם הבידור, כפי שהיה מקובל אז אצל רוב הבנות. בכלל הייתי סנובית לא קטנה, וחשבתי שכל מושגי פולחן האישיות של דמות אופנתית נערצת הם מיותרים ושאני מעליהם.
אבל הייתה אישה אחת, אישיות אחת אליה כן נשאתי עיניים כמודל – שולמית אלוני ואני בכוונה לא משתמשת במושג להעריץ, כי נידמה לי שגם היא לא הייתה אוהבת את השימוש במונח הזה. למעשה, ההשפעה שלה מושרשת בי עד היום ואני גאה לומר שבמידה מסוימת גם מזוהה איתי: בכל פעם שמתקיימות בחירות ואיתם הדיונים האינסופיים למי כדאי להצביע, למה, כמה וכ"ו, בסביבתי הקרובה בכלל לא "סופרים" אותי בשיח, כי יודעים שאני מצביעה כרגיל וכמו תמיד, מאז גיל 18 שבו הצבעתי לראשונה למפלגה של שולה.
שולה אלוני, כך קראנו לה אז בחברה ובסמינר הציוני אליו נסענו בתיכון, כאשר ביקשו שנגדיר את עצמנו בהתאם לזהות העיקרית אליה אנחנו מתחברים (יהודי, ישראלי, אדם – נו אתם מכירים את המשחקים האלה, שעושים לנוער אינטלקטואלי יעני) ברור שבחרתי להיות קודם כל אדם, למרות הזעזוע של אלה שחשבו שאנחנו קודם כל חייבים להצהיר על זהות יהודית או ישראלית. בזכות אלוני הבנתי כבר אז כנערה, שיש ערכים חשובים יותר או לפחות קודמים לזהות דתית או לאומית וזהו הערך של להיות אדם ושל מתן זכויות שוות לכל בני האדם ללא הבדל דת, מין, גזע ומגדר. תתפלאו, אבל אז כשאני הייתי ילדה טובה רחובות – וזה היה לפני מספיק שנים אבל לא באמת כל כך מזמן… ובכל זאת, המושגים האלה לא היו מושרשים דיים ולא תפשו מקום מרכזי בשיח הציבורי, כפי שהם תופשים היום בזכותה ורק בזכותה. כל נושא ההכרה בזכויות מיעוטים, חולים, ילדים, מהגרי עבודה וכ"ו, כל דיון, ויכוח ומלחמה על עיגון זכויות של קבוצה אנושית חלשה בחברה, מתחיל ונובע מהמהפכה שאלוני עשתה, כאשר הכניסה את נושא זכויות האדם והמיעוטים לשיח הציבורי ונלחמה עליו ללא מורא.
כנערה שהייתי – כבר אז עם חוש סטייל וחיבה מובהקת לאופנה, אני זוכרת איך קלטתי ממנה מושגים שללא ספק עיצבו את הנשיות הבוגרת שלי. היא שתמיד הייתה מטופחת ובוטחת בנשיות שלה ולא פחדה להסתירה בחברה השוביניסטית בישראל של פעם – להזכירכם, היא נבחרה לכנסת לראשונה בשנת 1965 ולידיעתכם עוד בשנות ה-80 הלא מאוד רחוקות (אלוני הייתה אז יו"ר רצ) שלטה אופנת ה –power suit – הניסיון של נשות קריירה לנכס לעצמם אלמנטים כוחניים מהמלתחה הגברית, כדי לתת משנה תוקף למעמדן בחברה. רק לפני פחות משלושים שנה, נשים מצליחות ובעלות עמדה, עוד טרחו להעלים את נשיותן בחליפות סופר גבריות, פן יחשדו בהן בחולשה. גם במובן הזה אלוני היא פורצת דרך: שיערה צבוע לבלונד תלתלים, תמיד עם תכשיטים דומיננטיים: עגילים ומחרוזת צבעונית, אלוני אהבה מאוד מחרוזות וצעיפים. ובכלל, ניכר בה שהיא אהבה צבעוניות בעיקר אדום, ותמיד היה אלמנט צבעוני אחד לפחות בהופעה שלה. אומנם עוד לא ידעתי בימים ההם איך קוראים לזה אבל היום אני יודעת, שהסגנון המאוד נשי ואינדיבידואלי שלה, כמעט מתריס על רקע הכנסת השמרנית והאפורה דאז, עם התכשיטים והשמלות הארוכות ולפעמים חצאיות רחבות ווסטים רקומים- היום קוראים לסטייל הזה בוהו – שיק.
אך למרות ההקפדה והאהבה הניכרת לאופנה ולטיפוח, קלטתי ממנה כבר אז כנערה, שאין בכך שום סתירה עם להיות אסרטיבית, עומדת על שלך ולא מהססת להגיד את מה שאולי לא ייחשב כפופולארי. ממנה למדתי שאין שום דיסוננס בין האהבה, שנתפשת לפעמים כשטחית לבגדים ולאביזרים ובצורך להתקשט בהם, ובין היכולות האינטלקטואלית שלך. נידמה לי שקיבלתי ממנה אז מעין אישור שכנראה הייתי זקוקה לו, שאישה יכולה להיות יפה ומטופחת, לבושה בחן אך לא מתחנחנת, בעלת סגנון ויחד עם זאת דעתנית וחזקה.
ועוד תובנה: אלוני הייתה משפטנית בהשכלתה, זה נתן משנה תוקף לדברים שלה וגם את זה הפנמתי. כדאי מאוד שתהיי משכילה, אחרת יתכן שפשוט לא ישמעו אותך.
שולמית אלוני – לעולם תחסרי לנו בנוף הציבורי, אך חותמך יישאר עמנו לעד.
מתוך הבלוג של אלישבע כספי
