אני שוכבת בחדר לידה ובצמוד אלי בעלי היקר, מלטף, מחבק, אומר מילים מרגיעות…
צעקה ודחיפה אחרונה..
מזל טוב, ברוך השם נולד תינוק בריא ושלם!
חיבוק ראשון לתינוק שנולד, מגע מיוחד שלא ניתן להסביר במילים…
לפעמים מלווה בדמעות של אושר ולפעמים דמעות של כאב פיזי, לפעמים חיוך ענק…
הבנה אמיתית של פלא הבריא!
לילות ללא שינה, ימים מתסכלים ומדי פעם ימים שמחים, תחושת ריקנות וחוסר תקשורת בבית…
אחרי כמה שנים טובות, מבינה שאני ממש לא עצמי, משרתת את כולם בנאמנות ואיפה אני?
הקשר עם בעלי הולך ופוחת, כמעט לא מדברים, מנהלים שותפות בבית בגלל הילדים.
אני ממש מבינה שבכל רגע הרכבת הולכת להתנגש בחומה אטומה…
מרגישה אבודה…
עמוק בתוך תוכי מקווה ומייחלת שזה לא יקרה, אולי יישאר משהו טוב מהחלום שהחל לפני 15 שנה…
הרכבת נכנסת בשיא העוצמה בחומה והכל מתנפץ לו לרסיסים,
מתעוררת לפתע מחלום בלהות חשה את אגלי הזעה הקרה, מתחילה לבכות, עוד ועוד…
מחליטה להדליק את הטלוויזיה ולפתע שומעת קול שאומר:
"אם באמת רוצים לתקן קלקולים בוחרים מהיום לקחת אחריות"
באותה שניה הרגשתי שהמסר הוא בדיוק עבורי, החלטתי שאני חייבת לקחת אחריות, ועל הבוקר להתקשר אליך…