אמא'לה! כבר חלפו שנתיים… איך שהזמן רץ… טוב נו מילא; את הנופים, המראות, הריחות, הגודל, האופוריה, הקסם וההתרגשות אני זוכרת כאילו היו ממש אתמול. כמובן שיש גם תמונות המעידות על ה"מה" ועל ה"איך".
הייתי בת כמעט 19 ובדיוק סיימתי י"ב. מכיוון שבגלל בעיית הלב כל החברות הקרובות ידעו שאולי לא אעשה צבא, הן שאלו אותי את השאלה המתבקשת: "מה הלאה?" אז עוד התלבטתי האם לעשות שירות לאומי או להתנדב בכל זאת לצבא, אך השתעשעתי ברעיון ואמרתי להן: "אתן מכירות אותי. אני אעבוד במשך שנתיים, אחסוך מלא כסף ואסע לניו יורק לראות הצגות בברודווי". הן צחקו. כשאת בת 18-19 כמוהן, את לא חושבת שנתיים קדימה, ויחד עם זאת אני העזתי.
11 שנה חלמתי. חלמתי על טיול גדול בארצות הברית, ובעיקר על ביקור בניו יורק, גם שלעתים החלום אינו נראה בר השגה. בסוף עשיתי שירות לאומי ולא הצלחתי לחסוך; שנה לאחר מכן התחלתי ללמוד לתואר ראשון, ולאורך כל תקופת הלימודים לא ממש עבדתי. תקופת הלימודים הסתיימה, הגיע תורו של חיפוש העבודה והגמגום שלי לא ממש פעל לטובתי למרות היותו קל ברבים מהמקרים.
ואז… אז גם הגיע הפחד המבעיט. המוח שיחק איתי משחקים ושיתק אותי. "את בארצות הברית הגדולה? לבד?" – הוא גיחך בלעג; "מה תעשי כשלא תדעי איך להגיע למקום מסוים ותרצי לשאול מישהו ברחוב כשאת מגמגמת יותר באנגלית מעברית?" – הוא נזף בי. "ואם משהו יקרה פתאום ללב שלך?" – חשש המוח שלי במקומי. אני נכנעתי לו – "שתיקה כהסכמה". מי שהכיר אותי אז, יודע עד כמה נתתי לחוסר הביטחון וחוסר ההערכה העצמית לדבר במקומי.
איפשהו בשנת 2010 או 2011 הגיעה חברה טובה שלי, שלימים הפכה לשותפתי לדירה וממש לאחות עבורי, ושיתפה אותי בחלום שלה לטוס לארצות הברית בזמן הקרוב. ניצלתי את ההזדמנות וחלמתי איתה יחד. היינו יושבות שעות ומתכננות כל פרט, כאילו אנחנו טסות מחר. הלב שלי התרגש אך במתינות, וכך מצאתי את עצמי במרץ 2011 בקונסוליה האמריקאית בתל אביב. נובמבר 2012 כבר קניתי כרטיס – מבועתת עד מוות, חוששת, בודקת כל פרט ומחיר, הלב כמעט יוצא מהמקום, מסרבת להאמין.
לאחר שסאגת הכרטיס נגמרה, וידעתי פחות או יותר מה הכיוון, בניתי מסלול; לבד בלי שאני נעזרת באף אחד. למה? קולות הסנגוריה והקטגוריה שהתרוצצו לי במוח הספיקו למלא חדר שלם מלא באנשים שצועקים לי מה הם חושבים. לא רציתי להוסיף לי והחלטתי שזה המסע שלי עם עצמי. כמו במטה קסם הכול נתפר מאליו למידותיי. אני והשותפה שלי פתחנו ערוץ תקשורת מכיל ומקבל ודיברנו על מה הציפיות שלנו האחת מהשנייה ומהטיול; דמיינו יחד איך הטיול הזה יראה בכל פרט ופרט.
בניתי מסלול שהתחיל בחמישה ימים בוושינגטון הבירה לבד לגמרי, ואחר כך חברתי אל השותפה שלי בניו יורק מכיוון שהיא טסה שבועיים וחצי לפני לטייל לה בחוף המערבי. בסוף, תוך כדי שהשותפה שלי מטיילת לה בחופי סנטה מוניקה, הוספנו גם את מיאמי לרשימה, היינו ספונטניות. חקרתי ותרתי אחר כל פרט ופרט על היעדים שלי באינטרנט. אספתי מידע, גומעת כל פיסת ממנו; קניתי ספרים וקראתי.
הטיול עלה על המצופה. הייתי בבית הלבן, בגלריה הלאומית לאומנות, במוזיאון התעופה והחלל ובמוזיאון השואה. ישבתי על החוף במיאמי ובהיתי במים הצבועים טורקיז, שם גם חגגתי את יום העצמאות של ארצות הברית. הייתי ב'אמפייר סטייט בילדינג', שטתי בנהר ההדסון לעבר פסל החירות, ראיתי שתי הצגות בברודווי (כמובן!) והרשימה ארוכה.
בדיוק היום לפני שנתיים, ב- 19.7.13, נחתי חזרה בארץ לאחר 24 יום. בכיתי על הכתף של אחותי שהגיעה לאסוף אותי משדה התעופה מרוב געגוע, התרגשות והצלחה. היום יכולתי לכתוב על הגעגוע לארצות הברית ולטיול בפרט, שמתלווים לו תחושות מרירות ועצבות. יכולתי לכתוב על ה"באסה" שאני לא שם עכשיו, כי כמובן נשארתי עם טעם של עוד. אך אני בוחרת לדבר דווקא על תעוזה, על אומץ, על נחישות, על ללכת אחרי הלב ולהגשים חלום. אני בוחרת לזכור את הכיף ההתרגשות ולחייך.
