סבתא שלי תמיד אמרה שלמרות שכל חיינו אנחנו לומדים, בסוף אנחנו מתים טיפשים. פעם חשבתי "נו עוד פתגם" והיום אני לגמרי מזדהה עם המשפט הזה.
ככל שאני מרבה לשמוע הרצאות בתחומים שונים שמעניינים אותי אני מבינה עד כמה כל תחום הוא עולם ומלואו ועד כמה הנגיעה שלי היא קצה קצהו של הקרחון.
אני מלאה התפעלות כלפי המרצים השופעים ידע, המסוגלים לזכור כל פרט ופרט, ומעריצה את הכישרון שלהם להעביר את הידע הזה בצורה מרתקת .
המחשבה על אין ספור נושאים בהם יש ידע אין סופי מעוררת השתאות, ואין מנוס מלחשוב צעד קדימה ולשאול מי תכנן את כל זה? לא יתכן שזה יד המקרה מצד שני גם לא יתכן שיש מישהו שמסוגל לחשוב לתכנן ולבצע את כל הפלא הקיים בעולמנו. הכול מאד מתוחכם, מתוכנן, מתאים ומשולב האחד בשני.
אני לא אדם מאמין באלוהים ובכל זאת אני מרגישה שיש איזה כוח עליון, לא מקרי, שמכוון את הגשמיות בחיינו.
כוח זה נקרא בפי כל אחד מאתנו בשם אחר, אלוהים, אבולוציה, גורל, מזל, או יד עליונה מכוונת, ולנו לא באמת יש מה להגיד.
רק הרוחניות היא בידי האדם, ואני לא מתכוונת לדת אלא לכך שלמרות שאנחנו יכולים לחיות את חיינו בלי רוחניות, באם נאפשר לעצמנו פתיחות, מחשבה בהירה, נלמד מהניסיון ומחוכמת החיים שאנו צוברים עם השנים, נתברך בתובנות המשנות את ההתייחסות, מרככות, מקלות, ומיפות את כל מה שגשמי בחיינו והעולם יראה יפה יותר.
זה לא פחות חשוב מכול מקצוע בתכנית הלימודים.
למרות כל הסדנאות שקירבו אותי לרוחניות, אני עדיין מרגישה כמו תלמידה בכיתה א' שלמדה את לוח הכפל, אבל הרבה פעמים חוזרת ועושה טעויות מול הלוח.
סבתא, צדקת!!!
