מי שלא יודע אני מורה.
בחרתי במקצוע הזה תוך ידיעה שאני אהיה אחרת, שחינוך זה לא ציון במספרים, שחינוך אמיתי זה משהו שאי אפשר לכמת אותו. זו אמונתי ואני מקווה שאני מצליחה להנחיל לתלמידי את "האני מאמין שלי". מאמינה הדוקה בתאוריה של בנדורה על חיקוי ודוגמא אישית.
(תמונה מתוך האתר- https://stocksnap.io/photo/CQIJKKZCMQ)
התלמידים המדהימים שלי ואלו שסובבים אותי מוכיחים לי שצדקתי.
מקרה שקרה באחד ממוסדות הלימוד שאני מלמדת בהם:
שני נערים ראו מורה(אותי) שמתניידת עם קלנועית וצריכה להגיע ממקום למקום. הם ניגשו אלי ושאלו במה אפשר לעזור (זה היה אזור מלא במדרגות ושיפועים לא בטוחים). וכוון שהייתי צריכה עזרה גם ב"ללכת" ולא רק בשינוע של הקלנועית ממקום למקום, קצת התביישתי לבקש עזרה ב"ללכת" ( אגב אלו נערים שאני לא מלמדת או מכירה, ובכלל עד אותה שניה לא ידעתי על קיומם). הצורך ללכת היה עז יותר מהפדיחה (מורה נכה ושני תלמידים זרים)…
אחד הנערים הרים את הקלנועית בשיא הטבעיות, חברו נתן לי יד וכאשר ספרתי לו שהוא חייב לשלב איתי ידיים הוא הסתכל עלי במבט בוטח ופשוט שילב איתי ידיים וככה דידנו את כל הדרך למטה. תמונה סוריאליסטית של מורה נכה ושני נערים זרים שהיא לא מכירה מדדים עד למכונית. הם הכניסו את הקלנועית לאוטו אמרו שלום יפה והלכו.
זה חינוך אמיתי אני אומרת ביני לבין עצמי, זה חינוך לקבלת השונה אני מספרת לקולגות שלי.
עזבו ספרים, סרטים ומילים שאנו אומרות, מרצות ושואפות שתלמידנו יגיעו אלהם. מה שהנערים הללו עשו לא מלמדים בשום מקום! להורים שלהם (גילתי מי הנערים אחרי תחקיר מעמיק) ספרתי שהם מגדלים נערים מיוחדים אשר מקבלים את האחר והשונה הלכה למעשה.
אם אנחנו קטנונים על ציון, אצלי הם קבלנו מצויין פלוס פלוס.
