יום רביעי – "אמא, ירו בבכיר חמאס בעזה. צריך להתכונן ללילה לבן". שי בתי הצעירה כבר מתורגלת. היא אסטרטגית בת 15, שמבינה בדיוק איך מתקבלות החלטות בכל הנוגע לביטחון באזור הדרום. זה די ברור לה שאם אנחנו מחסלים מישהו שם, מטח הרקטות והטילים אלינו לא יאחר לבוא. זה גם ברור לחלוטין שאם הם יורים עלינו, באותו לילה ממש מול חלון חדר השינה שלנו, ימתינו שני מסוקים לפקודה להיכנס ולתקוף.
הטלפון מבתי תפס אותי בעוד יום שגרתי במשרדי בתל אביב. אותו משרד שבו בכל פעם שנשמעת סירנה של אמבולנס, לבי מחסיר פעימה. המשרד שבו בכל פעם שנטרקת דלת אני קופאת במקום – תוצאה של למעלה מעשר שנים בטווח הירי. הנחתי את הסלולארי וחזרתי למחשב. אחרי הכל יש משימות להספיק. במקום לפתוח מסמך אני גולשת באתרי אינטרנט. מנסה לדלות מידע על המתרחש בדרום. האולפנים מתמלאים בפרשנים, כתבים צבאיים, אלופים במיל', ועל המסך מאחורי השדרן התורן רצות תמונות של כיפת ברזל, חיילים וצילומים של רכבו של הארכי-טרוריסט עולה באש. לא מצליחה להתרכז בכלום. בן זוגי בעבודה, שניים מילדיי בבית בלי ממ"ד ובן נוסף משרת בצה"ל כפרמדיק קרבי אי שם בצפון. מוכרחה לחזור הביתה. ומהר.
אחרי שלוש שעות של לחץ נוראי אני סוף-סוף בבית. הילדה לא מבינה למה אני מחבקת ולא מרפה. אני לא מספיקה להסביר כמה טוב להיות בבית ונשמעת אזעקה. בהיעדר ממ"ד, אנחנו רצים למסדרון, סוגרים את הדלתות ומחכים. עוד לפני שמסתיימת האזעקה כבר שומעים את ה'בום', ועוד אחד, ועוד אחד. נזכרת שהסטטוס הראשון שכתבתי באותו בוקר בעמוד הפייסבוק שלי היה "איזה יום שמח לי היום", ומחייכת לעצמי.
בוקר יום חמישי – אחרי חמש שעות שינה, שוב עושה את דרכי לתל אביב. הילדים בבית. אין לימודים. נהג הקטר מעדכן שהרכבת נוסעת לאט בגלל אזעקות. הזמן לא עובר, הנוסעים מתעדכנים כל הזמן בחדשות ומעבירים מידע לכל מי שמעוניין. המתח בלתי נסבל. ואז מגיע הטלפון מהבית "אמא, שוב יש אזעקות אני לא מצליחה להעיר את גל".
לא יודעת מה לענות לה. מתחילה לרעוד בכל הגוף והדמעות זולגות. חוסר אונים שכזה לא הרגשתי מעולם.
עוברת עוד שעה, חמש אזעקות. מודיעים על פגיעה ישירה בקריית מלאכי. יש הרוגים. זהו! אני לא נשארת בתל אביב. שוב ממהרת הביתה. בקושי נושמת, מועקה ענקית בחזה. מסרונים מחברים ובני משפחה מהמרכז מתקבלים ברצף, וכך גם המסרונים מהנהלת בית הספר שמזמינה את ההורים והילדים להתקשר לצוות היועצים והפסיכולוגים.
אשקלון מתנהלת לאיטה. הסוחרים בשוק העירוני מפנים את הדוכנים, מגרש החנייה ליד המדרחוב פנוי, ניידות שידור פרושות בכל העיר, ואני מתפללת שלא תתפוס אותי אזעקה על הכביש. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חזרתי מהעבודה באור יום, אבל לא ליום הזה פיללתי.
אני בבית. הילדים איתי. עובדת מהבית ומתווכחת עם בתי איזה ערוץ יהיה בטלוויזיה. היא לא צריכה את החדשות בשביל לדעת מה קורה. היא חיה את זה ב LIVE.
(התפרסם לראשונה בעיתון מעריב, 16.11.12)