הייתי ילדה בת עשר וחצי כאשר עזבתי את הונגריה, בה נולדתי.
בהגיעי לארץ ניסיתי לשכוח את מי שהייתי ומאיפה באתי. כל כולי הייתי עסוקה בלבנות את העצמי החדש הארץ ישראלי. במשך חמישים שנות חיים הייתי משוכנעת שהצלחתי במשימה ורק בעשור האחרון של חיי הבנתי שלא כך הדבר.
להונגריה חזרתי בפעם הראשונה בגיל שלושים ושמונה. הילדה שעזבה הפכה לאישה בוגרת אם לשלושה בנים.
לא התגעגעתי.
נסעתי לשם כי אלדד ביקש זאת כמתנת בר מצווה.
כבר בשלב ההכנות הרגשתי את ההתרגשות גואה בתוכי. החלל הגדול של דאגה "מה נעשה שם?" החל להתמלא בזיכרונות ילדות .
הגענו לבודפשט ברכבת מוינה. ברגע שהרכבת עצרה בתחנה הרגשתי שחזרתי הביתה. הכול נראה כל כך מוכר, צליל השפה, המילים המוכרות, המראות והריחות. כשגיליתי את פניה המחייכות של דודתי חזרתי להיות הילדה בת העשר שעל אותו רציף רכבת השאירה את חייה ילדותה ובני משפחתה מאחור. הייתכן שהדודה עמדה כאן שלושים שנה? חיכתה לרגע הזה שאחזור? כאילו הכול עצר מלכת.
הבניינים היפים האפורים, החשמלית הצהובה עם צליל הפעמון שהיא משמיעה בהתקרבה לתחנה, שלושת קווי המטרו בצבעי כחול אדום וצהוב, הטרוליבוס שהוא אוטובוס הנוסע כשזרועה ארוכה מחברת בינו לבין קן חשמל ממנו הוא יונק את כוחו, אנשים בלבוש מאוד מוקפד למרות הבגדים הלא אופנתיים והמאכלים הנפלאים שהדודות בישלו לכבודנו, כל אלה בירכו את בואנו לבית של פעם.
הונגריה רק השתחררה מכבלי הקומוניזם שסימניה עדיין ניכרו בכול מקום. הרחובות היו מוכרים וזכורים לי. הסתובבתי בעיר כבתוך שלי זוכרת את כל מסלולי ילדותי, לבית בו גרתי, לבית הספר, לשוק, לבית של הדודות שלי, לפארק שעל יד הבית בו שיחקתי עם חברותי. הגעתי בקלות לכול אתרי התיירות, מצאתי את הקרקס ואת הלונה פארק ושם במזנון עדיין מכרו את מה שהיה החטיף של ילדותי, בצק בצורת גליל ממולא בקרם גבינה.
להפתעתי עשר שנות חיי הראשונות לא הלכו לשום מקום. נשארו חקוקים בזיכרון, חיכו שלושים שנה, לקבלת רשות ממני לחיות מחדש.
עם חזרתי לארץ הבנתי שאני יכולה להיות גם ישראלית בכול רמ"ח אברי ועדיין לזכור וליהנות מעברי הרחוק והשונה כל כך.
לקח לי עוד עשרים שנה להבין שכל מי ומה שאני היום, כולל הישראליות שלי, מקורם באותו עבר רחוק. בתרבות בחינוך במנהגים שספגתי בעשור הראשון של חיי, ששורשיהם תקועים חזק בתוך נשמתי, שורשים שרק אם אשקה אותם אוכל להצמיח את הפירות שלי, מהם אני נהנית היום.
