אז קבענו תאריך, "כי ככה אנשים בוגרים עושים", אמרת, "באים ומדברים על מה שמרגישים ולא עוזבים בפיצוץ"…אבל לי קשה לדבר, שכחת?! יותר קל לי לכתוב, אתה הרי יודע שזה ככה אצלי, ואני האימא של האלופות בלעזוב בפיצוץ. קשה לי לדבר על מה שאני מרגישה ובכלל זאת משימה בלתי אפשרית כשאתה יושב מולי, וזה דפוק כי אני הכי רוצה לספר לך מה אני מרגישה כלפיך אבל אני לא מצליחה. איך זה מרגיש אתה רוצה לדעת? זה כמו עצם שתקועה באמצע הגרון וחונקת אותי עד שאני מאדימה ומרגישה שאני מתעייפת מלהילחם בעצם הזאת שתחליק לה, אז אני שותה מבקבוק הסודה שאני מביאה איתי, מקווה שאצליח לגרום לה לזוז עם הבועות המתפוצצות האלה של המשקה. ואז אני לוקחת עוד נשימה ועוד אחת, מנצלת את ההפוגה הזאת להתפלל, להתפלל שאצליח לומר לך שתישאר איתי, לתמיד אבל. ואם לא אצליח לדבר אז לפחות שהרגליים שלי יצליחו לסחוב אותי החוצה, יצליחו לגרום לי ללכת ממך מבלי שתבחין שהן כושלות… הלוואי.
"אין עוד זמן אחר", אמרתי לדף, מדמיינת שזה אתה שיושב מולי, אבל לדף אין את העיניים החומות שלך שיודעות להסתכל עליי ולא להזיז ממני את המבט גם שכאני מראה אותות מצוקה של מבוכה ומזיזה ממך את העיניים שלי, לכל עבר, רק שלא אראה אותך מביט בי… "אל תלך", המשכתי לומר לדף, "תישאר", אבל הדף הוא לבן וזה לא הגוון הכהה של העור שלך…לבסוף אני מתעייפת מלנסות להתאמן ולהצליח לספר לאוויר את מה שעובר עליי, והכאב הארור הזה, שאני לא מצליחה לשחרר אותו, כל כך מכאיב לי בלב עד שאני מעדיפה לעצום את העיניים ולא לפקוח אותן אף פעם, עד שתחזור אליי .ואז, בדיוק שאני עוצמת את העיניים, ההרגלים הרעים צצים פתאום, האלכוהול, העישונים, המחשבה על המקום הזה שנמצא ממש שם, מעבר לנהר…אולי הם יקהו את הכאב שאני מרגישה בעזיבה שלך…אולי קצת…
אני מרגישה כמו קיר, כתבתי, מרגישה מטומטמת שניסיתי לדבר אל דף…קיר מלוכלך עם כתמים, ואיתך, איתך הרגשתי נקיה כי הצלחת לקלף מהלב שלי את אותם הכתמים שהשחירו אותו. אצלך תמיד היה לי מקום, מקום רגוע, פינה משלי שיכולתי לנוח בה, וכשהכול הפך שחור, וערפל צבע את השמיים, ידעת להושיט לי יד ולהציל אותי מהמקום הזה. איך אתן לך ללכת? המילים המשיכו להישפך על הדף, והסודות? הסודות שרק אתה יודע, ששנינו יודעים…מבטיחה להתנהג יפה אם רק תישאר, מבטיחה לא להאשים, מבטיחה תמיד להחמיא, לכבד, לפרגן, מבטיחה שאם אקלקל אז אנסה לתקן, שאם אמחק אותנו שוב פעם, ושאם אתנתק מעצמי, שאם אפגע בעצמי, אדע לבוא אליך ובכל זאת לנסות לשתף אותך במה שעובר עליי… אנסה לבנות את מה שהרסתי…רק תישאר…
הלוואי ותחזור, ותשב לידי, ותגלה לי שוב פעם את הצבעים שראיתי יחד איתך, הצבעים שהם לא רק שחור ולבן, לימדת אותי שיש עוד צבעים שצובעים אותנו במכחול, "את לא מי שאת חושבת שאת", אמרת פעם אחר פעם, ובכל פעם שאמרת את זה המבט שלי נדד לרצפה ומשם לחלון, מביטה בנענע שיושבת לה שם, נלחמת בקרניי השמש שרוצות לייאש אותה ולהמית אותה לפני שהחורף יבוא…ואיך אתהלך בעולם בלעדיך…אה?! לא רוצה להסתכל על הנענע, רוצה לקרוע את המילים ממני, רוצה שתשמע את התפילות שלי, שתישאר איתי! כי ש לנו עוד הרבה על מה לדבר ועוד הרבה מה ללמוד אחד מהשנייה, וכי אני…כי אני…כי אני אוהבת אותך!
אבל כל מה שנותר לי לעשות זה לחכות שתחזור אליי, מרגישה את הדמעות מרטיבות את הדף, ואחכה לך, במילים האלה סיימתי את המכתב, אחכה עד יומי האחרון.